ביציאה מדרך בית נבאללה לא היה תור אבל
המכוניות שהגיעו למחסום נבדקו.

הגענו לביתוניה, במטרה לראות את יציאת
האסירים הפלשתינים ששוחררו באותו היום, אבל יציאתם הסתיימה זמן קצר לפני הגעתנו.
הכניסה למחסום ביתוניה הייתה חסומה בשער נעול, ללא כל הסבר או הודעה. כאשר הסתובבנו
בכדי לחזור באה לקראתנו משאית ריקה, כנראה בכדי לקבל סחורה במחסום בשיטת 'גב אל
גב', נהגה היה מופתע כמונו, אבל גם היא חזרה על עקבותיה.

פנינו לכיוון קלנדיה ונתקלנו בתור ארוך
למשך כ- 20 דקות. מחסום פתע הוצב בכניסה לאזור התעשייה של עטרות. אחד הנהגים התבדח
ואמר שאולמרט חתם באנאפוליס על הוספה של כמה מחסומים, " אבל זה רק 'נישנוש', לא כמו
כמה מן האחרים" אמר.

חנינו במגרש חניה מדרום למחסום, מול
החומה. ליד המחסום אמרו לנו שני נהגי אוטובוס שהם כבר מחכים למעלה מ- 45 דקות
לנוסעים שעזבו את מכוניותיהם בעבר השני של המחסום וכי מפשיטים את כולם, אפילו את
הנשים "ואתן יודעות מה המשמעות אצלנו לחשיפת גופן של נשים בפרהסיה".

כשנכנסנו למעבר בכיוון צפונה שמענו מטח של
יריות וברמקול נשמעה קריאה רמה: "יריות על המעבר, לסגור כל השערים", אזעקה מחרישת
אוזניים נשמעה למספר דקות וכל השערים והקרוסלות ננעלו אוטומאטי. ראינו קהל גדול
מאד, כולם בעלי תעודות כחולות, הנדחפים ליציאה בכיוון ירושלים, אלה כנראה האנשים
עליהם דיברו נהגי האוטובוסים.

אחרי כעשר דקות נפתחו השערים ועברנו צפונה
ללא כל קושי, במטרה לחזור כלעומת שבאנו כעבור זמן קצר. מטרתנו הייתה למצוא את גיא
ארליך שאמר לנו כי הוא יושב מטעם עיריית ירושלים במעבר זה וקיווינו שיוכל לעזור
בפתיחת שער המג"ב בכניסה לעטרות, עבור תלמידי בית הספר המקצועי בו ביקרנו לפני כמה
שבועות. חיילת שראתה אותנו מבעד לחלונות הממוגנים של עמדתה, פתחה אחד מהם בכדי
לעזור לנו. שאלנו אותה על מקום ישיבתו של גיא אך לא היא ולא מי ששאלה אותו, ידעו על
קיומו.

כמות האנשים שרצו לעבור לירושלים הייתה
גדולה מאד, נעמדנו ביניהם. פגשנו תושב אבו גוש העובד כמנהל בנק ברמאללה ועובר בוקר
וערב במחסום זה. פגשנו זוג בריטי, שכבר היו במחסום קלנדיה בעבר אך לא מאז שנבנה
המעבר. הוא רופא המבקש להקים בית חולים בעזה, אך בינתיים נמנעת מהם כניסה לשם.
אשתו סיפרה לנו שהוא פעיל מאד באנגליה בנושא החרם האקדמי שמבקשים
להטיל על ישראל. הם היו מזועזעים מהכוח המצוי בידי החיילים שצעקותיהם (בעיקר של
חיילת אחת) היו מחרישות אוזניים.

אחרי עמידה של שעה בתור הראשון, כאשר כל
הזמן מנצנצות מעלינו הברכות האלקטרוניות על שהות נעימה, הורשנו לעבור לתור השני,
לפני המעבר המיוחל. בינתיים היה המת"ק המקומי כבר סגור ולא נמצא כל משרד של
העירייה, לעומת זאת נראו שתי כניסות לדואר שגם הוא היה
סגור.

שני שרוולי מעבר היו פתוחים ויכולנו לראות
את תהליך המעבר; אנשים (לא הנשים) היו צריכים להוריד את מעיליהם וחגורותיהם וכולם
היו צריכים להניח את כל חפציהם במגש. בניגוד למה שקורה בשדה תעופה, שם יש מספיק
מגשים ואלה מאורגנים על ידי אנשי הביטחון, כאן יש רק מגש אחד ולוקח זמן עד שהוא
מתפנה. לנשים המבוגרות לוקח קצת זמן בכדי להתארגן, מה שגורם לחיילות לצעוק עליהן
בגסות.

חיילת החליטה להעניש את כל הקהל הגדול
שהלך והתרבה ומנעה מדי פעם כל מעבר, בשל 'התנהגות לא ראויה', לדעתה, של העומדים
בתור. הדוחק היה נורא וקשה היה שלא להידחף (גם אנחנו חטאנו בכך), וכאשר נפתחה
הקרוסלה קרה ששלושה אנשים עברו כאשר החיילת אישרה רק לשניים. בחור צעיר גיחך, מה
שהעלה את חמתה והיא דרשה ממנו לעבור לסוף התור, הוא סירב, ואחרי ששוב נעצרו
הקרוסלות לחמש דקות, נתנה לו לעבור אך לקחה את תעודתו ועיכבה
אותו.

אחרי שסוף, סוף עברנו, ראינו את הבחור
המעוכב ורצינו לראות מה עולה בגורלו. אחד המאבטחים האזרחיים דרש מאתנו לצאת מהמעבר
"למען ביטחוננו", אמרנו לו שנישאר עד שהנער ישוחרר.

בינתיים שמענו בכי רם מהשרוול השני; אישה
וילדתה שכבו על הרצפה ויללו בקול, חשבנו שהאישה חולה אך הסתבר שנמנע ממנה המעבר כי
האישור שבידה היה לשני בחודש בעוד שזה היה השלישי. חיילת שעמדה לידה העירה לה
ב"חמלה": "את בכלל לא בוכה, אני לא רואה דמעות". חכינו ושוב נאמר לנו להסתלק: "אתן
מפריעות". שני המעברים נסגרו, אף אחד לא עובר והתורים מתארכים ומתארכים.

הבחור הצעיר נלקח לחדר צדדי על ידי מאבטח
ושוטר יותר מבוגר. ניסינו להסביר לשוטר, ששמו משה בביאן, שראינו את כל ההתרחשות
ושהבחור לא עשה שום דבר, תגובתו הייתה שנפסיק להתערב בעבודתו.

זמן המעבר כולו היה כשעתיים!

ביום הקודם היה גרוע עוד יותר וזמן המעבר
היה שלוש שעות בגלל יריות שנורו על המחסום.