בית איבא, יום א’, 7.8.05, אחה”צ משקיפות: צופות: אליכס ו’, עלייה ס’, לי ד’, סוזן ל’ (מדווחת) “הטובים, הרעים והמכוערים”, מערבון “ספגטי” קלאסי, מלפני כמעט ארבעים שנה, מציג המון נופים מרהיבים ותמונות נוף רחבות. המשמרת של היום היתה בוודאי מוקפת בתפאורה הדרמטית הרגילה של הגדה המערבית. ואף על פי שאין שום דבר “טוב” בכיבוש, היה הרבה מן הרע והמכוער, במיוחד ובראש ובראשונה עם הישראלי המכוער.13:00 – צומת ג’יתראשיתו של מחסום פתע בצומת, רק מיניבוס שלידו עוצרים צעירים לבדיקת תעודת זהות, האמר ושני חיילים. 13:10 – שבי שומרוןחזרה למחסום חדש-ישן, זה סיפור המשמרת של היום, גם כאן וגם בענבתא. מראה המחסום השתנה. החיילים לא נמצאים יותר תחת רשת צבאית בכניסה להתנחלות. במקום זאת, חייל מאייש את מגדל התצפית, משקפת בידו, חייל אחר עומד ליד השער. ממול, באזור החניה הרחבה, עומד דחפור גדול. רק אחרי שהחנינו את הרכב שמנו לב שבפנים יושב חייל. הוא אומר לנו להזיז את הרכב למקום שבו עומד מיניבוס אזרחי. מדוע? “הוא עובד”, הוא עונה. שקר, כפי שיתברר לנו מאוחר יותר. אנחנו צריכות להניח שהדחפור הגדול, ודחפור עוד יותר גדול בדיוק בכניסה להתנחלות, יכול לשמש לחסימה מוחלטת של הכביש. אך הכביש כבר מספיק חסום עם גושי מלט לעברו שמאפשרים למשאיות גדולות להידחס מסביב. גושי המלט מוצבים גם בהמשך הכביש, הרחק משערי ההתנחלות, לכיוון ג’נין. כאן ארבעה חיילים בודקים מכוניות.כאשר אנחנו נעות לכיוונם, שני קצינים מתקרבים אלינו. אנחנו בטוחות שיגידו לנו לזוז. אך לא, זו עת “מתקפת הקֶסם”: אחד מושיט את ידו (כן, אמת) כדי ללחוץ את ידינו, האחר עושה אותו דבר, הם מציגים את עצמם, שואלים אם יש בעיות כלשהן. משום שרק הגענו, אין; אומרים לנו שהעמדה החדשה קיימת רק כדי לבדוק כלי רכב שבאים מהצפון, מטול כרם, ג’נין וכו’ ו”אחרי הפיגועים האחרונים”. אנחנו שמות לב שהסמיטריילרים הגדולים הרבים עם לוחית ישראלית ומכוניות המתנחלים הרגילות והטרנזיטים שלהם מפליגים מעבר למחסום, בעלי האחרונים בדרך כלל מנפנפים לחיילים. יש תור של 15 מכוניות לפחות מכיוון צפון, אך הבדיקות די יעילות, היעילות נפגעת רק על ידי המעבר הצר בין גושי המלט הגדולים.14:35 – בית איבאנהגי המוניות מתלוננים על ההמתנה הארוכה בג’ובארה בימים אלה, לעתים קרובות שלוש שעות. החדשות הטובות – או יותר נכון חדשות שמעידות על כך שהחיים יכולים להיות רגילים אפילו בפינה זו של העולם – מוכר הפירות אינו נמצא ליד הדוכן שלו: אומרים לנו שהוא בחתונה, וכאשר אנחנו עוזבות הדוכן כבר הלך להיום.במחסום גבר, אשתו, בתו בגיל ההתבגרות ובנו התינוק ביחד בנקודת המעוכבים. אומרים לנו שכמובן שאר המשפחה לא חייב להיות שם, רק האב, איש לא כל כך צעיר, ש”עשה צרות” לחיילים.15:00 קשה להבין מה קורה. החיילים או לא מדברים אתנו או אומרים לנו דברים לא נכונים. כאשר אנחנו שואלות מי מפקד המחסום, הם מסרבים לענות, מסרבים לתת את שמותיהם. “קוראים לי מפקד”, זו התשובה לשאלה “איך קוראים לך?”, וכאשר אנחנו שואלות מי נציג המת”ק במקום, הם מציינים שאין להם מושג. זו הפעם השנייה או השלישית שהקבוצה הזאת של חיילים התנהגה בצורה כזאת. להתעלם מאתנו זה כנראה הפך להיות מדיניות.15:05 ברגע זה נציג המת”ק, עדיין אוכל בפיו, יורד את מדרגות העמדה שנקראת באירוניה “עמדה הומניטרית”. הוא נותן לנו להבין שעלינו להשאיר לו לברר מה קורה. הוא אכן עושה בדיוק זאת, מדבר עם החיילים, הצעירים ממנו בלא מעט, בדרך שכנראה מרמזת שהוא מנסה לחנך אותם. אנחנו שומעות במקרה משהו כמו שהחיילים מרגישים שהם לא יכולים לעבור לסדר היום על התנהגות המעוכב ללא “הענשה”. המפקד, כך אנחנו מבינות מא’, הוא י’. כאשר קוראים לנו לכפר סמוך יותר משעה מאוחר יותר, המעוכבים עדיין שם. בינתיים הגיע הג’יפ הלבן כדי לאסוף את נציג המת”ק ועזב.15:30 כל מי שנכנס לשכם או יוצא ממנה נבדק בקפדנות, מרוקנים ובודקים את שקיות הפלסטיק. בשלב זה יש רק כשישה כלי רכב בכל כיוון, אך מאוחר יותר אומרים לנו שעד שעות הצהריים המוקדמות תור המכוניות היה ארוך מאוד וזמן ההמתנה היה, אם כי פחות מאשר בג’ובארה, ארוך מאוד.16:00 בצומת קוצ’ין עומד מיניבוס בשולי הכביש. הוציאו ממנו את הכול. החיילים זרקו מאות מכנסי ג’ינס חדשים בצבע כחול כהה על הקרקע מכוסה האבק ומחפשים בכל פינה וסדק של המיניבוס. שניים מהם עומדים שם, אדישים, כאשר אנחנו כולנו מגיעות כדי לברר מה קורה: “נשק”, זו התשובה הזעופה, אך לא מוצאים שום דבר. פתאום אחד החיילים נובח אל הנהג הבודד: “אתה יכול להחזיר את הדברים”. הם ממשיכים להביט באיש ובעבודה הענקית שהוא צריך לבצע. אנחנו שואלות מדוע הם ממשיכים לעמוד שם במקום לבדוק מכוניות שמחכות בתור לבדיקה. הם מצביעים על שני חיילים אחרים שמבצעים תפקיד זה. אחד מבעלי העגלות המקומיים עוזר לנהג המיניבוס שבנימוס סירב להצעתנו לעזור לו.16:15 כאשר אנחנו חוזרות לרכב שלנו, יותר מקומיים מדברים אתנו. כמה זמן יימשך המצב הנורא הזה? האם משהו ישתפר אחרי ההתנתקות? אך הם כבר יודעים את התשובה. יש להם מעט תקווה, ואין עבודה. יש ייאוש – רק הרעים והמכוערים נמצאים בשטח.