בית איבא, יום ראשון, 26.02.06, בוקרמשקיפות: רחלי מ, צביה ש'(מדווחת)color=red>7.30: צומת שבי שומרון – מחסום פתע, 3 חיילים , 4 מכוניות בטור. החיילים לא מדברים איתנו, מתעלמים.7.39: מחסום בית איבא שיירה של 10 מכוניות בדרך אל שכם ביניהם 2 אוטובוסים. האוטובוס מגיע למחסום אחרי 20 דקות המתנה, כל האנשים מורדים, אחרי עוד 15 דקות האוטובוס ממשיך בדרכו.מעט עוברים ושבים דרך הקרוסלות.8.15 13 מכוניות בטור ההמתנה לכיוון שכם. הבדיקות מתנהלות בעצלתיים, שלושה חיילים מפגינים את תסמונת ה”עבד כי ימלוך”. רחלי פונה אליהם שיזרזו את הבדיקה,הגאוותן: תזוזי מפה, אני מחליט מה יהיה פה (נשען על קיר הבודקה, ידים בכיסים , הבטן מובלטת קדימה, כולו מפגין חשיבות והתנשאות).אין עם מי לדבר.טלפון לדובר החטיבה – הנ”ל לא עונה. המשיבון מודיע להתקשר לחמ”ל.מתקשרים לחמ”ל, עונה ש’, היא לא מטפלת בעניינים האלה.8.30: מתקשרים לרס”ן נ’ – אחרי שלוש פעמים של “שירי שנות ה-80” העליזים הוא עונה: כן, ינסה לעשות משהו.8.40: בדיקת המכוניות ממשיכה להעשות בעצלתיים. עולים למשאית ופותחים מיכלים של “חלב לבתי חולים”.8.45: כלום לא משתנה. טלפון נוסף לדובר. לא עונה.8.50: טלפון לרב”ן נ’: כן הוא בודק.9.00: מגיעים עוד שלושה חיילים. עכשיו הבדיקה נעשית יעילה יותר.עדיין מעט אנשים עוברים במחסום.10.00: אנחנו נוסעות למדמא – להביא טפסים של הנער טאהר שנפצע על ידי חיילים לפני שלושה חודשים וזקוק עכשיו לטיפול פיזיוטרפיסטי. הפיזיוטרפיסט שמוכן לנסוע עם רחלי לשם מעוניין קודם לראות את סיכום מחלה. צומת שבי שומרון: המחסום עדיין נמצא, טור של 8 מכוניות, החיילים עדיין מתעלמים.10.10: צומת ג’ית מחסום, אנחנו רואים את עמירה הס ועוד שלושה עיתונאים (צרפתים) עומדים ליד מכונית פלשתינאית.עמירה קוראת לנו, היא ממהרת ומשאירה לנו לטפל :בשלושה אנשים יצאו בבוקר משכם (ב-8.00 בבוקר) ורוצים להגיע לטול כארם. הם מובילים סחורה – מזון, (הם קוראים לזה “גלידה חמה”. אחרי שכבר עברו את מחסום חווארה, נעצרו במחסום הפתע בצומת ג’ית.החייל פתח את הדלת האחורית לבדוק את הסחורה, ואז קיבל צלצול טלפון, השאיר את הדלת האחורית של האוטו פתוחה והלך הצידה לדבר בטלפון. החייל אסר על הנהג ושני בעלי הסחורה לצאת מהאוטו. לאחר כרבע שעה, הנהג (אדם מבוגר חולה סוכרת) היה צריך להשתין. הנהג צפצף קלות (על פי עדותם) לחייל כדי לבקש רשות לצאת מהאוטו להשתין. על פי דברי הפלשתינאים, החייל צעק בחוצפה על המבוגר שלא יעז לצפצף לו כי…(?), ואז אחד מבעלי הסחורה שעל פי עדות חברו הוא אדם עצבני התחיל לצעוק על החייל. החיילים טענו שהוא גם דחף את החייל ואיים עליו.החיילים קראו למפקד שלהם, סרן ע’, שהגיע עם הג’יפ, והוא קרא למשטרה שתעצור את הפלשתינאי (העצבני) על תקיפת חייל.את הסיפור הזה שמענו מפי בעל הסחורה שהיה מחוץ לרכב מפני שהשני היה ברכב הצבאי עם פלנלית על העיניים.ניגשנו לדבר עם הקצין, בתחילה אמר שהוא חייב לגבות את החיילים שלו ולהאמין שאכן הוא דחף אותו, “ומה היה קורה אם היה גם תוקע בו סכין?”, החיילים חייבים להתגונן מפני פלשתינאים מאיימים. סרן ע’: “המשטרה תבוא ותחליט מי צודק”.דיברנו על ליבו של ע’ והסברנו לו איזה גורל מר צפוי עכשיו לפלשתינאי הזה.מהכרותינו את המשטרה, ואת בתי המשפט הצבאיים אין לנו ספק שהוא ישלם על כך מחיר כבד, כבד מדי עבור דחיפה עצבנית (אם נקבל את דברי החיילים המפוחדים כדברי אמת).לשמחתנו ע’ אמר שהוא ידבר עם השוטרים שכבר הזמין. אבל ביקש מאיתנו שנדבר עם הז’ורנליסטית (עמירה הס) שצלמה את החיילים ואמרה שתכתוב על כך בעיתון, שלא תפרסם את תמונותיהם ולא את הכתבה.הבטחנו.10.30 : המשטרה הגיעה, ע’ דיבר איתם, גם אנחנו אמרנו כמה מלים.השוטר (דרוזי שאינני זוכרת במדויק את שמו) היה בסדר גמור, דיבר עם הפלשתינאי “קשור העיניים” והעסק הסתיים בטוב.דיברנו עם עמירה הס.לפחות עזרנו היום למישהו אחד.בדרכנו לכפר מדמא קיבלנו טלפון מפלשתינאי בשם עבדאללה שעצרו אותו ב”ג’ורה” בבית איבא ולקחו לו את מפתחות האוטו.11.00: הגענו למדמא.11.30: חזרנו לבית איבא, עבדאללה כבר לא היה. טלפנו אליו והוא אמר ששחררו אותו ונתנו לו את המפתחות, ואין לו מושג למה עצרו אותו. הוא טען שהחיילים שמעו שהוא מטלפן לאישה ממחסום וואטש, ולכן שחררו אותו.