14.30 – 18.00

בשל הלחץ הנורא, לו היינו עדות בשבועות האחרונים במת"ק עציון, החלטנו לחזור לשם. אכן שוב היו אנשים רבים באולם ההמתנה ושוב נלחצה קבוצה גדולה שלהם אל הקרוסלה. כבר במגרש החניה פנה אלינו אדם בבקשה שנעשה משהו בכדי לזרז את העניינים. הוא נמצא במקום מאז  08.30 ועד עכשיו נכנסו רק 37 אנשים. הבהרנו לו שאין בכוחנו לשנות הרבה אבל היות והשעה הייתה 15.15, משמע פחות משעתיים לסגירת המקום, החלטנו להתקשר לקציני המת"ק. טלפונים לדני, הקצין שנתן לנו בשבוע שעבר את מספר הסלולארי שלו, לא נענו. לעומת זאת ענה סמל נחמד בשם יועד, שהגדיר את תפקידו כסמב"ץ (סמב"ץ זה סמל מבצעים – אלו מבצעים בדיוק?). הסברנו לו שהלחץ באולם קשה שאנשים מתוסכלים וכועסים על קצב ההתקדמות של התור, שעבור חלק מהם זו כבר הפעם השלישית או הרביעית שהם חוזרים למת"ק וחשים ששוב יצאו ללא המסמך המבוקש לעוד שבוע ללא כל סיכוי לתעסוקה. יועד היה קשוב אבל טען שאין בכוחו לסייע וכשתסתיים ישיבת הקצינים, בעוד כחצי שעה, ידווח להם על מה שאמרנו. עברה חצי שעה במהלכה לא נכנס אף אחד דרך הקרוסלה. עוד טלפון ליועד, ששוב נענה בנימוס אך כשביקשנו שאחד הקצינים יבוא וירגיע את הרוחות, הסביר שהם נכנסו לעוד ישיבה. ניסיונות לוותר על הקידמה הטכנולוגית וליצור קשר עין (ואולי גם קול) עם החייל בחלון, גם הם לא עלו יפה.

בשלב מסוים פנו אלינו שני אחים, שניהם ילידי האזור שהיגרו כבר לפני כעשרים שנה, האחד לקנדה והשני לגרמניה. שניהם באו בכדי לבקר את אמם שחלתה בסרטן ושוכבת במצב קשה בבית חולים במזרח ירושלים. הם ניסו לעבור את המחסומים באמצעות הפספורטים הזרים שלהם, אך היות ואין להם ויזה ישראלית, לא ניתן להם. האח הקנדי, ביקש שנעזור, בהשגת אישור, לפחות לאחיו שהוא רופא ומבקש להגיע אל האם במהירות הגדולה ביותר. עכשיו החלטנו לפעול ביתר נחישות. עוד טלפון ליועד עם תיאור המצב ההומניטארי ועוד ניסיון לצוד את עיניו של החייל בחלון. אחרי לא מעט צעקות אל החלון, התפנה סוף, סוף החייל משיחותיו בטלפון, וענה לנו, השעה כבר הייתה 16.40. לדברי החייל אחת הבעיות שבהכנסת הרופא למת"ק היא הלחץ שהאנשים מפעילים על הקרוסלה שאינה יכולה להיפתח כך. באי רצון, אך בהבנת המצב, ויתרו על מקומם מי שעמדו ב"היכון" לרגע שבו תיפתח הקרוסלה, והרופא נכנס. לא עברו יותר מעשר דקות והוא חזר וסיפר בהפתעה ובהכרת תודה שקיבל את האישור ואפילו לשבוע ימים, ולא רק ליומיים שביקש. לא ניתן לחזור כאן על הבעות התודה וההערכה לה זכינו – ובעיקר שטוב לראות שיש גם ישראלים שאיכפת להם.

בסך הכל נכנסו למת"ק לאורך היום כולו כחמישים איש, חצי ממספר האנשים שהיו שם, השאר חיכו בתקווה הקלושה שאולי בכל זאת….. עד אשר נסגר המת"ק.

ושוב אי אפשר להימנע מלשאול האם לא ניתן לטפל בנושא בדרכים יותר יעילות ויותר אנושיות.