תרגום: חנה כ.

סיכום:
בית פוריכ – כמעט אין בדיקות.
רועה מוחזק – בשדה – לתחקור.
ביקור של "ועדת חוץ ובטחון" בחווארה.
מופע צרחות של נשות "כחול לבן".

07:15 מרדה: שני השערים פתוחים.
זיתא: סגור "באופן קבוע": לא על ידי גדר ההפרדה ממתכת שהוקמה לפני כמה שנים ושניתן היה לפתחה ולסגרה, אלא על ידי הבטונדות הגדולות.

07:20 זעתרה (תפוח): בערך 20 מכוניות הבאות משכם. שני מסלולי בדיקה פועלים.

07:35 בית פוריכ:
שני חיילים – מחוץ לתא – הם בקושי מסתכלים בתעודות הזהות של הולכי הרגל הנכנסים לשכם ויוצאים ממנה.
מכוניות הנכנסות לשכם עוברות – אחרי שהנוסעים עוזבים את המכונית לבדיקה במסלול הולכי הרגל – ומבט חטוף בתעודת הזהות של המכונית. אין תנועת כלי רכב מכיוון שכם.
אנו רואות ג'יפ צבאי שדוהר לאורך חצי קילומטר בכיוון מזרח דרך השדות לעבר רועה צאן. עם המשקפת שלנו אנו יכולות להבחין בתנועות הידיים שלהם,   אחרי מספר דקות הג'יפ חוזר בדהרה ובסופו של דבר רודף אחרינו, שעה שאנו צועדות ב"כביש מדיסון" לקראתם. חייל אדיב ונימוסי מאד מסביר לנו:
"קיבלנו מידע ממקורות מודיעיניים, בעיקר בעניין רועים שמרגלים בשטח הזה. הם יודעים שאסור להם לעבור את סוללת העפר והחומה. אנו מחכים לנציג המת"ק מפני שאיננו יכולים לדבר אתו והוא לא מבין אותנו".
בינתיים הרועה הולך בכיוון המחסום ומחכה עם העדר שלו במרחק של כ-300 מ' ממנו. אנו תוהות אחרי מה יש כאן "לרגל" בשטח הזה, הריק לחלוטין מלבד  אחרי המתנחלים הדוהרים (שכמעט דרסו אותנו!) בדרכם לאלון מורה. לוקח לנציג המת"ק הרבה זמן להגיע ובתקווה שהרועה לא ייאסר אנו עוזבות.
 
08:15 לעורטא, 
מכוניות מחכות כ-10 דקות לבדיקה. משאית של המועמד לראשות העיר מטירה (על פי האינפורמציה שאנו מקבלות מן הנהג שלנו) פורקת בשיטת "גב אל גב" צרכי משרד משומשים וריהוט על משאית משכם.

08:20 חווארה.
מכונית השיקוף פעילה וכך גם מאלפת הכלבים עם כלבה. הם בודקים מכוניות הבאות משכם. בהשקיפנו דרך המשקפת – דבר מועיל מאד עתה משאנו נאלצות לעמוד רחוק כל כך,  ניתן לראות שגם אלה הידידותיים לבעלי חיים היו שונאים שכלב יטפל במכונית שלהם כפי שהכלב הזה עושה!
מספר מכוניות המנסות להיכנס לשכם מנועות מלעבור אליה מאחר ואין להם תסריך עבור המכונית. אפילו פעיל שלום מה-"פורטלנד טראסט"  -NGO  בריטי הפועל למען השלום באמצעות פיתוח כלכלי, ואשר מורשה בדרך כלל להיכנס ללא מגבלות של רשיונות, לא מורשה הפעם לעבור* .
בדיקת הולכי רגל: רק מסלול אחד פועל עבור גברים מתחת לגיל 45. המסלול המכונה "הומניטארי" פתוח לנשים, ילדים וגברים מעל לגיל 45 , לעיתים מרשים לגבר צעיר יותר לעבור לאחר שמספר תעודת הזהות שלו נבדק. 
08:50-09:30: בין 15 דקות עד חצי שעה המתנה לגברים מתחת לגיל 45.
המסלול ההומניטארי לא ממש מועיל לזוגות, מאחר שהנשים חייבות להמתין לבני הזוג שלהם או אמהות לבניהן וכו'.
09:30 נפתח מסלול שני ובמהרה יש רק מספר קטן של גברים ממתינים.
נציג המת"ק א. כאן הוא בחור מנומס, הגיוני ומוכן לסייע. למשל: גבר צעיר שנראה ממש מודאג מספר לנו שהוא לא מצליח למצוא את בן אחיו בן ה-14.  הוא כנראה נשאר במקום שהוא כאשר הם עמדו בשני תורים שונים. הוא מורשה לעבור אחרי בדיקה קצרה ומבטיחים לו שיוכל לחזור מבלי שיצטרך לעמוד שוב בתור (זאת הגישה הברורה, ההגיונית והאנושית בעינינו אך מדהימה למדי במחסום).
 10:00 קבוצה של קצינים מגיעה לביקור. הם פושטים על כל שטח המחסום ועוברים דרך המגנומטרים שלא מפסיקים לצפור ויוצרים בכך עוד יותר מתח וחוסר מנוחה מאשר כרגיל. הגעתם הוא רק סימן להתרחשויות נוספות ואמנם בשעה
10:40 מגיעה קבוצה שנייה של קצינים "גבוהים" יותר (כמות עצומה של "פלפלים"). ככל הנראה, הכנות להיות מודעים יותר למצב ולהיות מסוגלים לענות לשאלות שתישאלנה על ידי "ועדת החוץ והבטחון"  של הכנסת (מה הקשר בין ענייני חוץ לבין ענייני בטחון? האם כל זה רק נועד לעשות יחסי ציבור טובים יותר כלפי העולם החיצוני?) שמגיעה כמה דקות מאוחר יותר.
10:45 רק אדם אחד מהקבוצה הזאת מטייל בשטח באופן עצמאי, מסתכל ממש, בעוד האחרים רק מקשיבים לתדרוך שניתן להם על ידי אחד מהקצינים שזה עתה הגיעו. כאשר התקרבנו והקשבנו הבנו שלא נותר לנו הרבה להוסיף (מלבד משפט אחד שציין את המצב האבסורדי, כלומר שמכוניות שאינן מורשות להיכנס לשכם יכולות לסוע צפונה ולהיכנס לשכם ללא כל בדיקה). אנחנו ממש איננו מדברים "באותה השפה":  להבט ההומניטארי אין מקום כלשהו בשיח הזה, רק "בטחון"!
ממש לפני שהועדה  עזבה, לאחר כעשרים דקות שהות במחסום, מופיעות פתאום שלוש גברות מארגון "כחול לבן" (מי הודיע להן?) וכנראה לא עשו רושם טוב במיוחד עם הצרחות ההיסטריות שלהן, כשהן מצביעות עלינו: "הן קוראות לחיילים נאצים ומסכנות את חייהם!!" ועוד הרבה שטויות שצריך להתעלם מהם.
אנו עוזבות יחד עם אוטובוס הכנסת כשאנו מתעלמות מההסתה של נשות כחול לבן אשר מתקרבות לחיילים (כשהן חוצות את "הקו הלבן" הידוע ) ומעניקות להם דגלונים קטנים כלשהם.

התלונות הרגילות שלנו:
– בלתי נסבל לראות את האנשים הזקנים או החולים או הנכים, הורים הנושאים תינוקות, אנשים הנושאים מסעות, אשר נאלצים לעבור מרחק של 500 מטרים ברגל ולעבור במחסום, מאחר ורק מספר קטן של מכוניות ומוניות מצליחות להשיג אישורים להיכנס לשכם או לצאת ממנה.
– הקרוסלות הצרות שעבור אנשים עם מטען קצת גדול יותר כמעט בלתי אפשרי לעבור בהן.
– היעדר מקום מתאים שבו ניתן לאסוף מחדש את החפצים האישיים ולחגור מחדש את החגורות אחרי הבדיקה במגנומטר.
– הדרך המתעקלת המגוחכת שהולכי רגל עם מטענם חייבים לעבור כדי להגיע למכונית השיקוף (תיירים שהמצב זר להם נדדו הלוך וחזור עד שמצאו את דרכם חזרה למקום שבו יכלו לקבל חזרה את הפספורטים שלהם)
– השרירותיות של ההחלטות (ראה *פעיל שלום). רק "בחסדי האל" הרשו לגברת לעבור כשהיא נושאת מנוע קטן בעל מראה תמים (מה קורה אם החייל הוא במצב רוח רע, לא רוצה לקבל "אחריות", או מפוחד, כנראה כמו כולם?)
– האכזריות וההיבטים הבלתי חוקיים של הכיבוש: פלשתינאי שהיה מעורב בתאונה בעת שעבד בישראל, לא רק שהוא מתקשה לעמוד שעות על שעות במחסומים, אלא אף לא מקבל מטבע שחוקה מהסכומים שהוא אמור לקבל מן הביטוח הלאומי .
אנו תוהות:
מה מכינים במחסום? טרקטור/בולדוזר מיישר כרגע שטח במקום גבוה יותר, אחרי שהדרך מערבית ממסלולי המכוניות מורחבת ומשוטחת.
מי מפעיל ומי זוכה בתגמולים מהמחצבה ממערב למחסום?
משאיות גדולות עמוסות לעייפה נוהגות שם מדי פעם.