צווי הריסה חדשים בפסאיל
לאחר זמן רב שבנו לבקר במקום. תחריר, שביתה נהרס לפני שנתיים, ילדה בניתוח קיסרי לפני שבוע והיא מתקשה להתאושש. מצאנו אותה במיטתה, התינוקת עליה וכולה אומללות. לפני יומיים ביקרו אותם נציגי הממשל הצבאי (המינהל האזרחי)  והביאו מתנה לכבוד הלידה: צו הריסה חדש בתוספת אזהרה שתוך זמן קצר יהרסו את ביתם. תחריר וחמשת ילדיה הפעוטים אובדי עצות. אין להם לאן ללכת. עניים שבעניים הם, יושבים ומחכים למהלומת הכיבוש שתיטול את קורת הגג מעל לראשם, והחורף עומד בפתח.

מירוץ מכוניות בצומת כביש 90 ליד פסאיל
בדרך לצד כביש 90 קהל רב, ניגשנו לראות. גילינו שבפברואר 2017, מועצה אזורית בקעת הירדן בנתה מסלול מירוץ ראלי קרוס המתפרש על שטח אש 904, ועל מאות דונם של אדמה חקלאית פלסטינית מצפון לפסאיל, שהוחרמו למטרות צבאיות ב-1967. מחר יתקיים המירוץ והיום יש אורחים רבים, כולל ילדים, המוזמנים לשבת בתוך מכוניות המירוץ. המשתתפים הפעם הם ישראלים בלבד, לדברי אחת המארגנות. לרוע מזלם, ב 2017 תוכנן פה מירוץ בינלאומי אך כוכב התחרות ביטל את השתתפותו כשנודע לו שהמסלול עובר בשטח פלסטיני גזול. המארגנים נאלצו להעתיק את המירוץ לערד (עוד על עוולה זו בפייסבוק מירוץ פצאל).

עין אל בידה – בתוך העוולות והעוני, אמנות מיחזור משובבת עין
הגענו לביקור חוזר אצל משפחה, שבה אם המשפחה מייצרת עציצים וקישוטים יפהפיים אחרים. הם הראו לנו בגאווה קישוטים ממיחזור בקבוקי פלסטיק. חבל שהגינה המעוצבת הפורחת שראינו לפני כשלושה חודשים, התייבשה ברובה מאז בגלל המחסור במים. הבן סיפר לנו שהצינור שמוביל מים לעין אל בידה מבריכת מים שמעל לברדלה, נסגר ומספק מעט מאוד מים. מזה חודשיים הם מקבלים מעט מאוד מים, פעם ביומיים. הוא לא ידע לנקוב במספרים, אבל הסיפור שלו תואם את סיפורה של ברדלה השכנה, על השתלטות חברת המים מקורות על אזור זה עתיר במים בשנת 1967 על כל מקורות המים שלו , ובשנות ה-70 הקצתה כמות מוגבלת של מים לתושבים הבעלים החוקיים וההיסטוריים של המים האלה, הקצבה שעוגנה בהסכם עם המוכתרים המקומיים, ואושררה באוסלו. אך מאז, למרות שהאוכלוסיה גדלה בהרבה ועימה גדל הצורך למים, הפחיתה מקורות את כמות המים הניתנת לפלסטינים לפחות ממחצית הכמות שהוסכם עליה. כך, בעוד ההתנחלויות , על בריכות השחיה  והמדשאות שלהם נוצצות בירוק עז, מבזבזות מיים שבאים להם בקלות ובחינם, הכפרים הפלסטיניים בצפון הבקעה יכולים ממש לשמוע את שאון המים המפכים תחתם ואילו הם מתייבשים.

המשפחה סיפרה לנו שהאב עובד בבנייה בבית שאן. המרחק מעין אל בידה לבית שאן הוא כ-10 ק”מ, אלא שמחסום  “בזק” לישראל הוא מחסום  אפרטהייד ומשמש למעבר של ישראלים בלבד, ואבי המשפחה יוצא מהבית ב-4 לפנות בוקר עם מכוניתו ונוסע למחסום ג’למה, שהוא לפלסטינים בלבד, משאיר שם את המכונית שהרי אסור להכניס מכוניות פלסטיניות לישראל, עומד בתור למעבר במחסום שעות ארוכות ואחרי שעבר נוסע בתחבורה ציבורית לבית שאן. כל יום הוא חוזר הביתה באותה דרך חתחתים ומגיע בשעות הערב.  והוא עוד מה”מאושרים” שיש להם אישור כניסה לישראל !