הנסיעה למחסום ג'למה וכן משאית כפולה ועמוסת צינורות, שנסעה לפנינו, בלי יכולת לעקפה,  מאום-אל-פחם ועד הסיבוב סמוך למחסום טורה גרמו לנו לקצר את המשמרת ולוותר על מחסום יעבד (דותן), שלרוב בשעות כאלה כבר אין בו חיילים, והנסיעה חופשית.

טורה (שקד) 15.30

מחסום בנוי ל"תפארת",מעצורי דורבנים חשמליים על הכביש, תאורה מצוינת בשעות חשיכה, רמזור ומעבר חציה (מחוק), ובזמן ששהינו שם עברו בשני הצדדים כאחד כארבעה אנשים וחמור אחד, מאז שהחיילים פינו רחבה מבוטנת לצד הכביש המוביל למחסום, נותרה תעלה צרה ולא עמוקה מאד בכביש. שתי בטונדות מאטות את הנסיעה לפני התעלה. עברו כבר כמה שנים – אי אפשר היה למלא את התעלה כדי לא להקפיץ את המכוניות? מי אחראי על הקטע הזה של הכביש? לא צה"ל?

ברטעה (ריחן) 16.00

המוני ערבים נוהרים, לא לקלפיות, אלא אל הקרוסלה, בדרכם הביתה מהעבודה, אם בברטעה ובמרחב התפר או במקומות שונים בתוך ישראל. שמחים וטובי לב, "הכל בסדר", כיון שזו כבר הדרך הביתה, ואם אתה עובד בישראל, אתה עובר את הקרוסלה וממשיך לעבר היציאה מהמחסום, אל המוניות שיקחו אותך הביתה. "תבואו בבוקר לאירתח" הם אומרים, שם קשה מאד. וזאת לדעת: לא כל המאושרים שיש להם אישורי עבודה ומעסיקים בישראל, מורשים לצאת מהמחסום הזה בבקרים, אפילו אם הם מתגוררים בכפרים הסמוכים. הם נאלצים להרחיק למחסומי ג'למה או אירתח, שנפתחים לפנות בוקר ועוברים בהם אלפי אנשים שלחוצים להגיע אל המעסיקים הממתינים להם, ודוחק ודחיפות וקשה מאד. לחזור הביתה, אפשר מכאן. כאן הכל זורם אחה"צ. יש אומרים שהאיסור לצאת מכאן לישראל בבקרים נובע מלחץ של סוחרי ברטעה, שחלקם מתגורר בתוך הגדה ומחזיק חנויות ועסקים בברטעה, והם אינם מעוניינים בלחץ במעבר בבקרים.

לעומת ה"מאושרים" הללו, הפועלים שעובדים בתוך מרחב התפר צריכים לעבור גם דרך המכונות הביומטריות ולהניח עליהן את אצבעותיהם. לעתים קרובות המכונות נתקעות, (היום, בזמן שאנחנו היינו שם זה לא קרה) ונוצר לחץ, מכות על הקיר וצעקות, ואז עובדי המחסום אומרים לנו שהתקלה ידיעה ומטופל., אבל מטופלת מתל אביב, וזה לוקח זמן.

הרבה שנים אני כבר מסתובבת שם, ועדיין אינני מבינה מה קורה ומדוע.

מפאת העייפות והניסיון שאומר שבמחסום יעבד (דותן) כבר אין מעצורים, אנחנו חוזרים הביתה