ג’ובארה-ענבתא, יום א’, 7.8.05, משמרת צהריםמשקיפות: אליכס ו’, עלייה ס’, לי ד’, סוזן ל’ (מדווחת)”הטובים, הרעים והמכוערים”, מערבון “ספגטי” קלאסי, מלפני כמעט ארבעים שנה, מציג המון נופים מרהיבים ותמונות נוף רחבות. המשמרת של היום הייתה בוודאי מוקפת בתפאורה הדרמטית הרגילה של הגדה המערבית; ואף על פי שאין שום דבר “טוב” בכיבוש, היה הרבה מן הרע והמכוער, במיוחד ובראש ובראשונה עם הישראלי המכוער.ג’ובארה17:30 – מרחוק, באמצע העשן והאובך של המזבלה הבוערת, אנחנו רואות תור ארוך של מכוניות שמתפתל בדרכו בחזרה לטול כרם וזוחל, כל כך איטית, לכיוון המחסום הצפוני.במחסום הדרומי אנחנו עומדות להחנות את הרכב ליד ביתו של אבו גתם, אך גם עבור המשקיפות של מחסום ווטש החיים אינם קלים כל כך. הסמל, או’, שאומר לנו שהוא אינו מפקד המחסום, אלא “רק של החיילים” עקשן. יש מגרש חנייה למעלה, לא בא בחשבון שנוכל לחנות מעבר לשער, לא משנה מה עשינו בעבר. הוויכוח ממשיך כמה זמן. אנחנו מצייתות, אך כאשר אנחנו חוזרות למחסום החייל מנפנף לפני העיניים שלנו נייר, שנמצא בתוך תיק פלסטיק שקוף, ואומר לנו לקרוא אותו. הוא עוסק בנו, במחסום ווטש, כתוב בכתב יד ועם חותמת מתאריך 24.10.2004. תלוי כיצד מפרשים אותו, הוא לא כל כך רע ומתבסס ללא ספק על ההנחה שזכותנו להיות במחסומים. מה שאסור לנו לעשות זה להציק לחיילים וכו’, מילים שללא ספק ניתן לפרש במספר דרכים. אנחנו מחזירות את הנייר, שתיים מהקבוצה עושות ביקור אצל אבו גתם ואומרות לסמל שזה מה שהן הולכות לעשות. ברור שהבעיה זו המכונית, לא הולכי רגל!17:45 – במחסום הצפוני מוצב חייל אחד בלבד בשביל הולכי הרגל, שניים מטפלים במכוניות שנוסעות לשני הכיוונים וסמל שקט עובר בין השניים ועולה את המורד לאנשים שמחכים. אחד משני החיילים שבודקים את המכוניות, נמוך ועם משקפיים, צועק לעברנו: “אתן לא יכולות לעמוד שם”. הוא מסמן לנו לחזור לקרבת הקרוסלה. אנחנו אומרות שתמיד עמדנו היכן שרצינו, הוא עונה “ווטש, אז תלכו ותשקיפו, תעמדו שם”. הוא ממשיך לעשות הערות על “זכויות אדם כביכול” ועם צחקוק קולני “נגד הכיבוש”. הלגלוג שלו לא משתנה כלפי הפלסטינים או ישראלים עם אישורים שחוזרים מביקור משפחה בטול כרם.אנחנו הולכות לקראת הסמל בעמדה האחרת, חצי שואלות אותו, חצי אומרות לו, בשקט: “זה בסדר שנעמוד כאן”. הוא עסוק בבדיקת תעודות הזהות של האנשים, עושה כאילו הוא לא שומע, עוזב אותנו, אך החייל האחר ממשיך לצעוק לעברנו: “תזוזו”, “בנות, תלכו לשם”, “בואו לכאן, אני מדבר אתכן”, “ווטש, תקשיבו, אני מתחיל להתעצבן”.הסמל השקט הולך אליו, ככל הנראה אומר לו להמשיך לעבוד או לשתוק, או שניהם, ומתרחק ונותן לישראלי המכוער עם הפה הגדול הזדמנות נוספת לחזור ולהטריד אותנו, נהגי אמבולנסים, נהגי מוניות פלסטינים וכל מי שנמצא במרחק שמיעה. הוא צועק אלינו לא לדבר עם הפלסטינים: “זה אסור. אני אומר כך”. אנחנו מפסיקות לענות לו, לכן הוא עכשיו צועק “סנוב” (באנגלית עם מבטא עברי), אחר כך “ביי ווטש” (תוכנית טלוויזיה) ולבסוף מתקרב ואומר: “אני הולך להרביץ לכן”. הסרקזם המעליב עבר עכשיו הסלמה לאיום וורבלי. בנקודה זו אנחנו מתקשרות למוקד ההומניטרי של הצבא והוא ממשיך: “אז אתן רושמות כל זה”. ברור שהוא איבד שליטה ואנחנו לא מופתעות לשמוע שהוא עייף, שהוא נמצא כאן כבר שש שעות, שהוא רוצה לנסוע הביתה, אך לא יכול בשבועות הקרובים (ההתנתקות?). עכשיו הוא גם אומר לנו שמכוניות מטול כרם מחכות לא שעתיים, אלא שלוש שעות כדי לעבור את המחסום.18:15 – במחסום הדרומי מתלוננים עכשיו מספר מעוכבים שלקחו להם את תעודות הזהות שלהם, אפילו אם היו להם אישורים. אנחנו סופרות עתה שמונה חיילים במחסום, מקרה ברור של יותר מדי טבחים… חייל אחד אפילו שואל אחר: “מדוע הוא כאן?” ומצביע על מעוכב אחד. כמעט ואין כאן שכל והגיון, זה עולה באופן ברור מכל מה שקורה כאן. מה שמעסיק את החיילים זה לעשן סיגריות ללא הפסקה.18:30 – י’, נציג המת”ק, הגיע, לובש רק מחצית המדים שלו (גופיית ספורט שחורה, בלי אפוד מגן או ציוד צבאי אחר: בגדי צבא, רובה, אבל, לפי הרגלו, בלי קסדה). הוא מיד ניגש אלינו, שואל מה הבעיה. ובכן, הוא נשלח על ידי המוקד ההומניטרי! הוא שואל על החייל המעליב והתוקפן, אנחנו מנסות להצביע עליו מרחוק. ברור שי’ לא רוצה שנעבור לשם. גם ברור שהוא רוצה פרטים, מספר לנו על הנהג שלו, דרוזי (כמוהו) שלא יכול ללמוד “מיומנות של אנשים”, הוא פשוט “בנוי כך”. מצד שני, הוא מספר שהוא עזר להכניס חיילים לכלא (האם זה נכון?) בשל התנהגות נבזית, וגם ברור שהוא מסור לעבודתו, שהוא לא היה “בתפקיד” כאשר התקשרנו, אך בכל זאת בא. הוא מתחיל לפתור את בעיות המעוכבים, שוחח זמן רב בשער עם אחד מנהגי המוניות של ג’ובארה, עוסק עם היותר מדי חיילים ומנסה לסדר את הבלגן שנוצר. 18:45 – פתאום אנחנו רואות חייל שצד משאית לבנה עם לוחית ישראלית שנוסעת במהירות מופרזת לכיוון כביש האפרטהייד. המחסום מתרוקן מהר, י’ הלך כמו ברק, ונותרו רק שלושה חיילים.19:30 – כאשר אנחנו עוזבות, י’ אומר לנו בגאווה שהמשאית הייתה גנובה, הם השיגו אותה, אך הנהג נמלט.ענבתא17:15 – הבלוקים הבודדים נמצאים בכניסה לעמק, השלטים האדומים שמזהירים ישראלים שהם עומדים לצאת מהשטח שלהם נשארים, אך אין עמדה צבאית כלל ואף חייל לא נראה באופק. אנחנו ממשיכות לנסוע, והנה המחסום הלא-מאויש ה”ישן-חדש” בענבתא לא השתנה. החסימה הצהובה הורדה, בצד אחד מחכות מוניות ובצד השני אנחנו מבחינות בג’יפ מג”ב. ראינו מספיק כדי לדעת שחזרנו לימים הרעים של פעם בחלק הזה של העולם