14.40 מחסום ראס-עטייה. תנועה דלילה מאד. בודקים ת.ז. של רכבים ומעבירים.

בשטח המחסום נמצאים: משטרה צבאית – 1. חיילים – 2. צופה מהמגדל – 1. ובתוך הבניין – 1 או 2.

שני נערים מגיעים על אופניים. עוצרים לידינו ומציגים את עצמם: " אנחנן  עבריינים מדבעא"…

ממשיכים אל המחסום , נבדקים ועוברים.

מבניין הבדיקה יוצאת אשה צעירה לכיווננו. אנו מציעות לה טרמפ ולוקחות אותה לדבעא.

14.50 הישאם – ראש הכפר ראס-אטירה מגיע מחַבְּלֶה. למרות שהוא עובר כאן פעמיים ביום ומכירים אותו, בודקים לו את התעודות ואת הבגאז' במכונית.

אנו משוחחות איתו:

יש החמרות בהוראות המעבר במחסום. לפני שבועיים הורידו לחצי את מספר המכוניות המורשות לעבור. במקום 27 – שהיו קודם – עכשיו יש רק 8.

ועוד, למשל היום: בא לכפר מתַקֵן מקררים ומכונות כביסה, עם שני בלוני גז למילוי המנועים. לא נתנו לו לעבור בגלל בלוני הגז. הישאם טיפל בזה, ורק עכשיו, בשעה 3 אחה"צ הוא עובר.

יש 5 חנויות מכולת בכפר. רק לחלק מהן יש אישור מעבר. למסגריה ולנגריה – לא נתנו אישור, אבל התענינו כמה הם מרוויחים בשנה…

אנחנו נוסעות עם הישאם לביתו שבכפר. שם הוא מכתיב לנו את פרטי כל בני משפחתו (הגרעינית) כדי שנוכל לצרף אותם לקייטנה שתתקיים ב 17.8.09 על חוף בת ים, (בתקווה לקבלת אישור).

15.30 עוזבות את ראס-אטירה ונכנסות להתנחלות אלפי מנשה, כדי לצפות משם על המשך בניית הגדר החדשה.  רואים רק חלק מהבנייה שנעשית במלוא העוצמה.

15.50 קלקיליה. אין חיילים, פרט לשניים שמשקיפים מהמגדל.  כדי לעשות  U turn אנחנו מקיפות את חורבות המחסום ( הבטון שבאמצע הכביש) ויוצאות מתחום המחסום חזרה. לפתע עוצר אותנו טנדר, ומתוכו יוצא אדם נסער: " מה אתן מחפשות? רק עכשיו הייתן באלפי מנשה ועכשיו אתן נכנסות לקלקיליה… אינכן מבינות שזה מסוכן?". הוא ממש דואג לנו.

אנו מרגיעות אותו, אומרות שאנחנו מתמצאות בשטח הזה כבר שנים. אל לו לדאוג.  עוזב אותנו כשהוא עדיין מודאג.

16.00. מאיזבטאביב  נסלל כביש חדש ומבהיק לעזון.

בעזון עצמה הכניסה פתוחה. אבל לכל אורכו של הכפר ליד הכביש יש גדר. (רק לפני כחדשיים היא הוקמה, ובמשך כל תקופת הקמתה הכניסה לעזון הייתה חסומה).

16.25 ענבתא.  כ 10 מכוניות בכניסה, אבל יש תזוזה.תוך דקות התור נעלם. המכוניות עוברות ללא בדיקה משני הצדדים.

תמי מתקרבת אל החיילים, והם רצים לקראתה: "חזרי, זה שטח צבאי, אסור לך לעמוד פה."

תמי: " אם זה שטח צבאי למה הפלסטינים עוברים פה?".

תשובה: " את מפריעה בעבודה!".

החיילים מראש מתנגדים לנוכחותנו.

16.35 אני עוזבות.

16.45 שער אפרים, ג'בארה. אין צורך לבקש מהחיילים לפתוח לנו את השער, כי השער נפתח למכונית אחרת – לסוזן ואלכס… שמחנו להיפגש. בטעות היינו באותו מסלול. לכן, לפחות מכאן – התפצלנו:

סוזן ואלכס ביקרו את אבו חאטם, ואילו אנחנו המשכנו לתוך הכפר, לשער 753.

שער 753 . אין תור. מעוכב אחד יושב בצד הדרך ליד משהו הדומה לאוהל. האוהל מאד נמוך, והוא בוחר לשבת בשמש.

4 חיילים במחסום. תמי מתקרבת אל החיילים, והם לפני כל דיבור מבקשים ממנה תעודת זהות. עויינים ביותר. היא חוזרת למכונית, לוקחת את התעודה, ומביאה להם.  היא שואלת אותם כמה זמן המעוכב יושב כאן, המפקד עונה:

"שאלי את המח"ט ואם הוא יאמר לי לומר לך – אומר."

אנחנו מטלפנות אל המח"ט, עונה בחורה בשם חן. אנחנו מספרות לה על המעוכב, ומזכירות כי המפקדים הקודמים אמרו לנו שאת השב"חים יש רק לבדוק אם הם מבוקשים, ואם לא – יש להעבירם ללא עיכוב.

חן תעביר את המסר שלנו למח"ט שהוא עכשיו בישיבה.

מסרנו לחן עוד דבר: על הבודקה מודבק שלט מטעם נשים בכחול לבן: "תודה לנשות ווטש על עזרתן לטרור". חן נדהמה ונסערה מכך והצהירה שמיד תדאג שהשלט יוּרַד.

17.00 מדי פעם מגיעות מכוניות שמביאות פועלים בעלי היתר עבודה בישראל. הם נבדקים אחד אחד ועוברים. הם הולכים ברגל עד ההצטלבות (מקום שהיה בו מחסום א-ראס) ומשם עולים על מונית.

17.30 – 17.45 הכל אותו דבר. יש תנועה די ערה של מכוניות המחזירות פועלים. המעוכב עדיין יושב. אנחנו רוצות להעביר לו את מספר הטלפון שלנו, כדי להיות איתו בקשר, ולדעת אם ענינו טופל ואם שוחרר. אבל אף אחד מהפועלים אינו מוכן להסתכן בהעברת הפתק עם מספר הטלפון…

אנו עוזבות בתקווה שהבחור אמנם יטופל וישוחרר.