בנסיעה בין הכפרים אין מה לציין. חם, החנויות סגורות, קבוצת צעירות, אולי סטודנטיות, צועדות ברחוב בחארס, לפני או אחרי לימודים או בחינות.

אין חיילים או רכב צבאי ברחובות.

הגענו לזייתא יומיים לאחר יום–הים שלהן בת"א – יפו, ופגשנו פנים מאירות. הנשים סיפרו על החוויה הקשה שעברו עם הילדים בהמתנה הממושכת במחסום אייל, אבל הודו מכל הלב על היום הנהדר שהיה להן בהמשך. כמה נערים ניגשו אלינו ושיבחו את יום הכיף בים.

התברר שלהיום תוכננה לנשים במועדון פגישה עם מרצה מהחוץ על דבורים (?), וכמה מהן לא השתתפו בשיעור עברית. קבוצה אחרת, העדיפה לוותר על ההרצאה, וזו הייתה הזדמנות לעבוד איתן על חיזוק הקריאה, מה שחסר להן ביחס לתלמידות המתקדמות בכיתה.

סוזי עלתה לאולם שבקומה העליונה ושם ארגנה לכ-30 ילדים עבודות ציור וצביעה עם חומרים שהביאה איתה.

במקביל, כשהילדים שקועים בעבודה, היא החלה ללמד קבוצת של כ-10 נשים מבוגרות עבודת טלאים (קווילט).

בסיום הפעילות הזמינה אותנו אחת הנשים שלא יכלה להגיע לשיעור לביתה החדש. ביקשנו שלא יכינו אוכל, אבל שמחנו כשהיגישו קפה. הבטחנו לבוא אחרי הרמדאן ועיד אלפיטר להמשך המפגשים.