מטרת המשמרת הייתה לעבור בכמה מהכפרים המוכרים לנו, שבהם יש לנו בני שיח קבועים או פעילויות מתמשכות, ולא נפגשנו איתם מאז רמדאן שלפני המלחמה. רצינו לשאול לשלומם, להביע השתתפות בצערם על נוראות מלחמה בעזה וגם בגדה, ולבטא הזדהות איתם ועם הפלסטינים בכלל. בדקנו איתם מראש אם יתאים להם להיפגש.

10.15 קירה –

תוך כמה דקות התאספו במועדון כמה נשים, ביניהן שתי הרכזות. כולן קיבלו אותנו במאור פנים, כרגיל. במיוחד שמחו לראות את סאלי-אן שהדריכה את קבוצת הנשים בתנועה וריקוד במשך למעלה משנה, וקשרה קשרים אישיים עם  כמה מהן. דיברנו בעזרת ריקי (בערבית) והרכזת הצעירה נע. (באנגלית מצויינת) על עניינים אישיים ועל המלחמה.

אנחנו הבענו את תנחומינו, וסיפרנו על השתתפותנו בהפגנות ובמחאות נגד המלחמה. מסתבר שהן ראו זאת בטלביזיה וגם ידעו על התקפות גורמי ימין על המפגינים. ביחד הצטערנו על שאין לנו יותר כוח להשפיע.

הנשים סיפרו שכמה נשים שמשפחותיהן חיות בעזה היו בחרדה נוראה בכל ימי המלחמה, מחשש לגורל קרוביהן. נ' הרכזת המבוגרת סיפרה שארבעת בניה התנדבו לסייע במסגרת ה'סהר האדום' בהפגנות שהיו בקלנדיה בימי המלחמה. כל הארבעה נפגעו מתקיפות הצבא, למרות שלבשו את מדי הארגון. כעת מצבם שפיר.

על המצב בכללותו שוב אמרו שמאחר שאין התנחלויות בסביבת הכפר, אין גם התנכלויות, אבל הזכירו כפרים אחרים הסובלים מהמתנחלים וממיי השופכין שהם מזרימים אל אדמות הכפרים, ביניהם ברוקין, כפר א'דיק וגם באני זאד, כפר עין ועוד.

לשאלתנו אם יש לקבוצה עניין להמשיך בפעילות משותפת שמחו. הן ביקשו להמשיך בלימוד אנגלית, ובמיוחד חשוב להן לקבל הדרכה ב'תנועה' או אימוני יוגה.  הן הציעו לחדש את המפגשים אחרי המסיק. הבטחנו לשוב ולהיפגש וגם להשתדל להשתתף איתן במסיק.

11.30 כיפ'ל חארס. עברנו בכפר ונכנסנו לבקר את ידידנו ע. גם כאן דיברנו מעט על המלחמה ועל המצב והיבענו צער וכעס. האיש מכיר היטב את ישראל, תמיד מתון מאוד בדיבורו. הפעם בלי לפרט הרבה אמר (בעברית): 'חשבנו שאפשר להסתדר אחד על יד השני, אבל אנשים רעים מחליטים על מה שקורה'.

לדבריו, בימי המלחמה הצבא לא נכנס לכפר ולא נעצרו אנשים (כפי שקורה שם מידי פעם).

12.00 זייתא. התכוונו לפגוש במיוחד את פ. תלמידתנו, שזה עתה ילדה את בנה מוחמד, הילד השמיני במשפחה, ולראות את גן הילדים שפתחה בתחילת שנת הלימודים מ., תלמידה אחרת שלנו. בסופו של דבר, בגלל קוצר הזמן, החלטנו להסתפק בביקור הראשון. זו הייתה פגישת נשים שבאו לבקר את היולדת, ולא הרחבנו לנושאים אחרים.

התחושה הכללית הייתה שמצב הרוח בכפרים לא מזהיר. המקומות והדרכים עניים מתמיד, האנשים נראים עגומים יותר.

12.40 יצאנו בדרך חזרה. בכביש העליה לחארס עמד ג'יפ צבאי.