שעות הפתיחה: 14:15-13:15

שגרת כבוש, הכל, או כמעט הכל מתנהל כמצופה.

הגענו בשעה 13:20 והחיילים כבר היו ופותחים את השערים. המעבר מהיר למדי, אך הבדיקות קפדניות ויסודיות.

אם עם תינוק בזרועותיה ושתי בנות מאנשי עראב רמאדין, נבדקות ביסודיות, כולל תיקיהן. חייל בא עם תעודותיהן מביתן הבידוק ומעברן מושהה. לאחר שיחות ממושכות ניתן לילדה הצעירה יותר לעבור כבת 13. היא הסבירה לנו בעוברה לידינו כי הייתה חסרה תעודת לידה לבת השנייה, לכן רק היא, בעלת ת. לידה, עברה. באו לקחת אותה במכונית.

בינתיים עוברות משאיות בזו אחר זו עם שתילים למשתלות לאחר בדיקות מדוקדקות, וכן מכוניות אחרות. טנדר נשלח להמתין בצד, לבירור אישוריו. אחריו נשלחת מכונית פרטית להמתין לבירור בצד. כעבור זמן התעקשות ומספר טלפונים שתיהן מאושרות למעבר.

ישראלי מג’לג’וליה ממתין לקרובי משפחה שאמורים לבוא להלוויית אימו שנפטרה. לאחר דיון עם החיילים  וטלפונים, כמה צעירים עברו מחבלה. הם בני דודים שלו. הם אנשים נשואי פנים העובדים בקלקיליה, אחד מהם רופא והשני מנהל מחלקה בעירייה –. יש להם אישורי מעבר באייל אך שם עכשו סגור למעבר רגיל ואפשר רק לעבור למטרות עבודה ולהשאר אחר כך בישראל לשלשה שבועות , בגלל הקורונה. צריכים להגיע עוד דודיו של האבל אך ההמתנה ארוכה והישראלי מתוח ומודאג. הם בדרך והזמן מתקרב ל 14.15 זמן סגירת המחסום.

בינתיים משאית שביקשה לעבור מוחזרת לחבלה. מונית עוברת- דבר שאינו רגיל. נהג המשאית מנסה לדבר על ליבה של מפקדת המחסום שאומרת לו להתקשר למת”ק. ‘במת”ק אף אחד לא עונה’, הוא אומר לה בייאוש.

חייל בא להודיע לצעיר מג’לג’וליה הממתין לדודיו כי בעוד עשר דקות עליהם לסגור את השער. הממתין לחוץ, חשוב לו מאוד שדודיו יגיעו ולא ברור מדוע הם מתמהמהים כל כך.

בשעה 14:20 עדיין לא סגרו את השער והמפקדת ממתינה לדודים שאינם מגיעים משום מה. הרבה טלפונים וכעת מתברר שהם הגיעו למחסום לא נכון, ליד אורנית, והוא סגור כמובן. מחליטים להמתין עוד. הצעיר האבל שחיכה לדודים שלו, אומר “ישראל היא דמוקרטיה ואני גאה על כך, בניגוד לרשות. וזאת אף על פי שיש קצת אפליה”. הדודים מגיעים לבסוף (14:25), כל אחד עם שתי נשותיו, וכולם עוברים את השער ברגל. המתח מתפוגג והחיילים סוגרים את השער. אמרנו להם ‘כל הכבוד’ שחיכיתם ומפקדת המחסום אמרה בשביעות רצון: אנחנו בסדר… ולא מבינה שהמחסום והיא בכלל לא צריכים להיות כאן.