יש כלא שהגיע הזמן לדבר עליו.

חיים בו אנשים נשים וטף

מוקפים בחומה של בתים

בתים בהם נולדו ובתים אליהם פלשו זרים

את הרווח בין הבתים חוסמים שערים

אתה מסתובב ביניהם

בדרכים לא דרכים

מחשב צעדיך בין גג לשבילים, חצרות פנימיות

או שום דבר מוגדר שחשבת שהוא דרך

3 מחסומים מאויישים סוגרים עליהם חיים

“שוטר”

“תמר”

“בית הדסה”

ה”תמר” סוגר מלמעלה

מחסום חדש שנבנה כדי להשלים את טבעת החנק סביב תל רומידה ולמנוע יציאה ובעיקר התכנסות  של חברים וקרובי משפחה. המחסום חוסם את הדרך למסגד הגדול ונמצא ממש לפתחו. המטרה היסודית להרוס כל מרקם קהילתי הושגה. עתה גם ההתכנסות לתפילה נשלטת ע”י הכובש. הצבא נמצא בכל מקום בחולין, בקדושה, במרחבים הציבוריים ובתחומו של הפרט.

“הדסה” מלמטה

ו”השוטר” מהצד

דיירי הגטו או הכלא, או בואו נקרא לו סיג’ן

מכירים את החוקים. נעים בתוכם בטבעיות.

יודעים מה אסור מה מותר. בעיקר אסור.

המקום מכווץ אותך. התנועות נהיות מדודות.

מכל מקום יכול להגיח ג’יפ ולשאול שאלות.

ואז, אם לא יספק אותם יירדו אליך 3 חסרי פנים עם מדים ורובים.

ותצטרך לענות מה בדיוק התכוונת.

ואסור ומותר.

עדיף תמצא את הגג הנכון, או השביל שלא סומן שיעביר אותך

בין כניסות לבתים של אחרים ואיש לא ישאל וזר לא יבין.

לגרים בשולי המקום, חזית ביתם אינה שייכת להם.

היא מוגפת ונעולה ושייכת לתקופות אחרות.

מותר לצאת רק דרך הצד האחורי.

יהודי המגיע למקום מותר לו להיכנס עם המכונית

אסור לו לחנות אלא במקום בו המפקד יאשר

אחרת יובא נגדו צו שטח צבאי סגור

“אני מחליט כאן” אומר בעל המדים והדרגות.

אם תרצה להזמין משפחה או חברים שגרים בחוץ

להתארח בביתך לא תוכל.

לאיש מבחוץ אין אישור כניסה. אפילו

הוא בנך או בתך שנולדו כאן, ביתך הוא ביתם,

אלא אם בגניבה רשמת אותם ברשימה, “הרשימה”

שרק מי שרשום בה מותר לו להכנס.

עוד לא יצא לאור המשורר של

סאג’ל אנא מן תל רומיידה!

*

אז אנחנו נכנסנו לכלא אחרי שעברנו את רחוב הרפאים השוהדא,

מחראם אל אברהימי הוא מערת המכפלה שהפך למתחם צבאי ועד בית הדסה.

חייל אישר לנו להיכנס עם המכונית.

הרחוב היה חף מכל. מוגף. ריק. אין אדם אין מכונית. רק חיילים משני הצדדים.

“בית הדסה” מצד אחד ו”שוטר” או “קונטיינר” מצד שני

מה שהיה פעם חנויות או בתי מגורים סגור על מנעול ובריח

כבר שנים. ומשמש תפאורה של סרט אימה.

לחנות ברחוב הנטוש רק כי אתה יכול כי אתה יהודי זאת חוויה מטלטלת.

מי שנולדה בשכונה ומלווה אותנו בסיור יודעת להגיד “אסור לי” על כל שאלה מתבקשת.

היא מכירה כל מי שנשאר לגור בבתים הנטושים. ועוברת איתנו מבית לבית.

אנחנו ברח’ השוהדא בחלק שבו עדין נותרו אחרוני הדיירים.

באחד גרה אשה בת 80, לבדה. בבית מסודר, מרוהט ונקי, עם קירות מתפוררים,

בתה שגרה בשכונה אחרת באה מדי יום לטפל בצרכיה, היא זכתה להיות ב”רשימה” ולכן

יכולה להכנס. אחים-אחיות אחרים לא.

הבת דואגת, אמה נמצאת רוב שעות היום והלילה לבדה. השכנים רובם נטשו. החלונות מסורגים מפחד המתנחלים וילדיהם הזורקים מדי פעם אבנים ובקבוקים או דופקים בפראות על הדלת

הרשימה מיועדת רק לקרובים מדרגה ראשונה. בנים ובנות אך יש ביניהם שמסרבים להיכנס לרשימה ולהיות נתונים לחסדי הצבא. לעיתים סירוב כהתנגדות לכיבוש, לעיתים פחד,  ואז אינם יכולים לסעוד הורים זקנים וחולים, ולא יתכנסו לחגיגות ולשמחות, או אבל בבית המשפחה בו נולדו.

בבית ליד גרה משפחה שמנהלת גן ילדים במרחק גג אחד, אליו אסור

לטפס במדרגות העולות מרחוב השוהדא אם אתה פלסטיני. יש דרכים נסתרות להגיע לגן.

אחת מהן היא דרך הגג. והגג כמו גגות אינו בדיוק דרך. זה כמו לחצות נהר על גבי

האבנים שבמקרה נקרות בדרכך ואולי לא ואז תפול או לא.

ובגן הילדים שמחים. כי ילדים תמיד שמחים.

גם כשהם קטנים, גם כשהם פוחדים כשעליהם לעבור בין החיילים לבין נועם פדרמנים ומרזלים ולטפס בלא לווית הורה במדרגות המשובשות המוליכות לגן.

הם נולדו לתוך זה. גם האמהות שלהם נולדו בשלבים השונים של הפיכת מקום

לבית לכלא.

בהמשך, ליד הגן יש בית ספר יסודי עד ט’, שמו קורטובה,

ר., ביתה בת ה-11 של המלווה שלנו עוברת כל בוקר את מחסום השוטר

כי היא ב”רשימה” כי גרה עד עכשיו עם משפחתה בסיג’ן

ועכשיו קנו בית בחוץ אבל הרישום כנראה לא התעדכן…

והיא עוברת כל בוקר את המחסום ומפחדת מהכלב שינשוך אותה, כמו שכבר

קרה לה פעם. המחסום לא מפחיד אותה. היא רגילה. מתעוודה.

והיא מצטרפת אלינו למסע שמתמלא מרגע לרגע יותר ויותר פרטים.

ואנחנו נכנסות לבית שחזיתו מפוארת להפליא ובפנימו מרוהט ויפה

ומכבד, ושמח לבואנו. ענבים ובוטנים “פיסטוקים” ח’ליליים והאשה

כל כך שמחה שיש יהודים אחרים. שהלב רוצה לבכות.

והן מספרות על היהודיות מפסיכו אקטיב שמגיעות להיות איתן, ומנסות

להסביר איך מתנהל היום-יום. לאן הולכים, כמה רחוק, ואיזה שביל מוביל וברור

שהיא לא יכולה לסחוב את הדברים מH1 עד לסיג’ן לבד וצריכה שמישהו יעזור

ויעשה איתה את הדרך.

מרחק שעה לקנית מצרכי מכולת בסיסיים, מרחק שעה אם רוצים לבוא ולקחת ילד מהגן או מבית הספר. הדרך הקצרה חסומה בגדרות ומשובצת חיילים.

הילדים? מי שיכול עוזב. הלכו לירושלים, לבית חנינא,

אחד שף, אחד אופה ואחר עושה משהו אחר. כן רוצים לחזור. מתישהו.

רצינו לראות את המחסום החדש. “גולת הכותרת” שהביאה אותנו לכאן.

להבין למה שכונת מגורים אזרחית, סליחה על המילה הגסה, מי כאן אזרח?

שכונת מגורים אנושית, אנשיה סגורים מהעולם החיצון? מה פשעם? ובכן, תשאלו

את ברוך מרזל. את אשתו שרה. גם לה קוראים שרה. שתקועים להם כאן ברחוב.

תשאלו את חבורת בית הדסה בשוהדא. תשאלו את המתנחלים שעל ההר למעלה

שסוגרים על השכונה כמו מחנה צבאי.

שאסור לחנות לידו. ליהודים. תשאלו. אולי מישהו ייתן תשובה. אני לא מצאתי תשובה.

לא מצאתי בתוכי את הכוח לשאול.

מי שהוריו גרים בשכונה ולעולם כנראה לא יעזבו,

והוא מסג’ל (ברשימה) נתן הסבר היסטורי מפותל למה שקורה כשמישהו

חושב שמותר לו ולא משנה כלום. מי שהכוח בידיו.

 מ-67 ועד גולדשטיין ועד שהגענו הלום. זה לא הסבר.

זה סיפור של כיבוש אכזר, חסר לב, חסר הגיון, חסר.

נקודת חן חדשה מצאו להם ה-אליהוד. ברום ההר, ליד כרם זיתים בן מאות שנים יש מקור מים, בבור.

היום כבר יושבים לידו שני חיילים, קוראים לו נחלת אבות, כתוב בגדול. ושמו שלט.

גם גדר כבר יש. ואבנים.

ליד,  בית קברות של המשפחות הותיקות של חברון. גם הוא נקרע מן הקהילה. משפחות אינן יכולות לבקר את יקיריהם או לעלות על קבר אבותיהם. חוק ליהוד וחוק לערב. ממרומי התל השקפנו מבעד לסורגי הגדרות אל שממת רחוב השוהדא אל ההריסות בבלד אל קדימה, אל הבתים הנעולים והעסקים ששבתו. אך ליד ביתו של ע. התנופף בגאווה דגל פלסטין וקדמו את פנינו כתובות נגד הכיבוש.

כמו שלימדנו את עצמנו בשנים האלה, בארגון הזה, במקום לבכות או לצרוח

חשבנו יחד עם הדלילה של הסיור שהוליכה אותנו ממקום למקום וחבקה ונשקה את כל מי שעבר

וכולם השיבו לה באותה צורה. והאירו פנים גם אלינו. לא היה כעס, ולא נעליים.

חשבנו מה אנחנו הולכות לעשות ביחד.