הנוף משתנה משבוע לשבוע. הירוק הופך לאיטו לצהוב ובמקום פרחי חרדל צהובים שולט הסגול של החורפיש. הטבע מקדם את פנינו בחיוך שובב של שרב ראשון, אבל הריק הגדול קורע מהלב פיסות-פיסות. אזור שהיה שופע עדרים של עשרות קהילות רועים, מצמיח עשב עשיר ומזין בגובה חצי מטר בעוד הקהילות, אלו שנשארו , קונות בכסף רב מזון לכבשים.  ואין מי שיהנה ממנו. יתירה מזו, לנוכח העשב הצומח פרא, סכנת השריפות גדלה אם ניצוץ אחד מקרי ידליק אותו.

בסמרה, שמתנחלים אלימים התנחלו על אדמתם, נותרו רק 2 אחים – א’ וד’. אחרי שפ’ והוריהם עזבו בגלל התעללויות בלתי פוסקות של מתנחלים, שהקימו מאחז מעל לראשם וסימנו את הירידה אל הקהילה בדגל ישראל.
שלושה מתנחלים עמדו על סלעים ליד המאחז והשקיפו על הכפר. התחלקנו לשתי חוליות: נורית ואורלי הלכו ללוות את א’ במרעה והגיעו בדיוק כשאחד המתנחלים עשה סיבוב הפחדה בריינג’ר בקרב העדר, ואני ויעל נשארנו עם ה’ במתחם המגורים.
וכל הזמן העיניים נשואות למעלה, אל האוהל של המתנחלים, ובודקות אם יורדים אל הכפר וילדיו.
ב-13.30, כאשר חזרנו מהמרעה (מותשות מהשהייה ביום חם בשמש) נסענו לחומסה. בדרך, ליד ההריסות של הקהילה של ט’, מצאנו טרקטור ועגלה לילדים, שבור מעט, אבל אספנו אותו הבאנו אותו לאחת מקהילות חומסה והשמחה הייתה גדולה.

נסענו לקהילה המרוחקת ביותר, זו שהותקפה באלימות לפני כחודש,  גנבו להם כ-400 כבשים, היכו את התושבים כולל את הילדים הקטנים. כשהגענו המקום נראה נטוש, רק אבי הקהילה רעה במרחק מה מהכפר, עדר של 30 עיזים שקנו בכסף שהפעילים תרמו להם. הוא ניגש אלינו בחשדנות ושאל “מי אתם?”. שאלנו אם התושבים נמים (הייתה שעת צהריים חמה) והוא אמר שלא, הם מתחבאים בבתיהם, מפחדים מהרכב הקרב ובא. כשהגענו, הנשים ביקשו שנבוא למטבח המאולתר מארגזי פלסטיק ונדבר. הן סיפרו על החוויה הקשה שעברו, כיצד היכו אותן, גררו אותן בשערות וניפצו את כל מה שהיה להן. הן אמרו שהילדים בטראומה קשה, מרטיבים בלילה, מתעוררים בצרחות , והן עצמן לא מסוגלות להתמודד עם הזיכרון הטראומטי. ביקשו כסף, כי בלי כבשים אין כסף לאוכל, וביקשו כלי מטבח וכלי שולחן, כסאות וחומרי ניקיון – שמפו, סבון ואבקת כביסה. (מי יכולה לעזור?)

בו בזמן יעל קיבצה את הבנות הקטנות ורקדה איתם ושיחקה איתן בחוץ. היה זה רגע של אושר לקטנטנות.

בדרכנו החוצה עצר אותנו הרועה הזקן, אבי המשפחה, ובדמעות ביקש עזרה. הם אינם יכולה להתקיים מ-30 העיזים שהפעילים מימנו את קנייתן. הם צריכים כבשים על מנת לחיות!! אמרתי לו שאין לנו הכסף לקנות לו כבשים והוא קרא “מה אתם רוצים? שנמות? אין לנו אוכל בלי כבשים!” הוא לא אפשר לנו להמשיך והתחנן שנעזור לו לקנות כבשים. זה היה קורע לב, כי הוא צודק. כל אותן 5 משפחות שהותקפו לא יוכלו לחיות ללא הכבשים שנגנבו מהם ובלי גבינות – אין חיים! האנשים האלה נותרו ללא אפשרות להאכיל את ילדיהם !!

המשכנו. כשהתקרבנו לקהילה שנייה של  חומסה ראינו שעדר הבקר של המתנחל נריה, מהמאחז שמעל לחומסה (שלדברי הפלסטינים הוא עמד בראש הפוגרום לפני חודש), הגיע כמעט לקהילה, ללא רועה, סתם כך. לא ברור היה מי הנחה אותם להגיע לשם, כל הפלסטינים היו היו מבוהלים, וכלבי השמירה של הקהילה עמדו מול הפרות ובסופו של דבר הבריחו אותם ואולי גם נוכחותנו תרמה לכך שהם הסתובבו והסתלקו. לא עברו דקות רבות וטרקטורון עם שני מתנחלים ושני פחי זבל הגיע מכיוון אל חדידייה  עד לפתח האוהלים של הקהילה. חסמנו את דרכו לפני שהגיע אל הקהילה למשך כמה דקות וגייסנו פעיל נוסף שבמקרה היה בסביבה, שישמרו  כדי שנוכל להמשיך. הטרקטורון פנה לעבר הפרות שהתרחקו, והתרחק גם הוא מהכפר.

מחומסה המשכנו למשפחה של ז’ בחמרה. שאבנו קצת עידוד מכל מפעלי החקלאות של הבן מ’, בעבודה קשה ובהרבה יוזמה יש פה משק משגשג.

משם למשפחת כעאבנה, להם בת חמש שהיא משותקת מלידה ממותניה ומטה, יושבת כל ביום בחצר שעונה של קיר. אחותה הקטנה בת שנה וחצי משחקת איתה ומתרפקת עליה.  כבר מספר שנים לא ביקרתי אותם והפגישה הייתה שמחה גדולה. הבאנו איתנו במיוחד את ורד, פיזיותרפיסטית מתנדבת שמקדישה יום בשבוע לטפל ולעזור לילדים פלסטינים. בשבוע הבא נבוא איתה למשפחת כעאבנה בתקווה שהיא תלמד את האם לטפל בילדה ולעזור לה.