בשעה 11:30 נכנסנו לכפר א-דיכ, שם חיכה לנו חסן האחראי על המים, ממנו שמענו "מנת היסטוריה" על הכפר ועליו אישית.

תכננו יחד את הסיור שלנו עם אנשי "מקורות" שאמור להתקיים מחרתיים.

אחת הנקודות שרצינו להראות לאנשי מקורות הוא הביוב של אריאל שמוזרם לוואדי המנקז זאת למטעי הזיתים של הכפרים א-דיכ  וברוקין, ובנוסף מחלחל למי התהום. מתברר שסיור כזה שכרוך בכניסה לעיר סלפית, דורש תיאום מורכב כמה ימים מראש, ומצריך אישורים של השב"כ הישראלי והשב"כ הפלסטיני במשותף. את כל זה חסן עשה עבורנו.  עוד אנחנו מדברים – וטלפון מענת (שבזכות קשריה התאפשר הסיור) המודיע שבגלל סיבות משפחתיות של מנהל מקורות – הסיור נדחה. (וזו הפעם הרביעית לדחייתו).

החלטנו לא לדחות את ביקורנו, אלא לקיים סיור במטרה שונה, שהיא: התחלת טיפול בנושא הרעלת מקורות המים על ידי זרימת השפכים מאריאל לברוקין ולכפר א-דיכ.

כשסיימנו את השיחה הארוכה והמאלפת עם חסן, יצאנו מהכפר לכיוון התנחלות עלי זהב כדי לבדוק את התרחבותה ואת בניית ההתנחלות החדשה "לשם", גם היא על אדמות כפר א-דיכ. הבנייה בעיצומה, טרקטורים עובדים, כמה בתים כבר עומדים, ודרך חצי סלולה מובילה למקום. ברגע שעצרנו על הכביש כדי צלם – הופיעה מכונית עם פנס מסתובב על גגה… היא לא זזה משם עד שהמשכנו לנסוע, וגם אז נסעה אחרינו. ברגע שעצרנו כדי לחזור – נעצרה גם היא, והנהג שאל אותנו אם אנחנו זקוקות לעזרה… אמרנו שלא. המכונית המשיכה בנסיעתה לתוך הכפר דיר בלוט (האסור לכניסת ישראלים) ואנחנו חזרנו לכיוון כביש 5. 

המשכנו עד הפנייה למרחב התפר של אלקנה. נכנסנו להתנחלות עד קצה הצפוני, ליד הבית הנָצוּר של האני. דיברנו איתו ושמענו את תלונותיו, שכנראה, ולצערנו הרב, אין בכוחנו לפותרן.

משם נסענו לחפש את המקום שבו היינו (בעבר) עֵדוֹת לזרימת שפכים מאלקנה לאדמות הכפר אזאוויה. מצאנו את המקום, אך לעניות דעתנו השפכים כבר אינם זורמים שם חופשית כבעבר. מתקן טיהור המים נראה כמתחדש, והסרחון שהיה – לא קיים.  יתכן שהמתקן אכן פועל. החלטנו לבוא ולבקר שם שנית כאשר לא ירד גשם, ולבדוק אם אכן הבעיה נפתרה. ליד המתקן גילינו התרחבות חדשה נוספת של אלקנה, שנקראת "מגן דן". יש שם עדיין רק קרוונים, אבל גן שעשועים כבר מתנשא בהדרו ובצבעיו לתפארת מדינת המתנחלים.

בשעה 16:15 בדרכנו חזרה, הגענו למחסום עזון עתמה: התור ארוך מאד וכמעט שאינו מתקדם, כבימים הרעים הידועים.

תוספת :

בסופו של יום, בשעה 22.00 החלטנו , דליה ואני, לבטל את הסיור שכה טרחנו עליו.

נוכחנו שאנשי מקורות אינם מתכוונים באמת לקיים את הסיור:

לאחר חצי שנה של דיונים אודות הסיור הזה, ויומים לפני מימושו,  נזכרו מנהלי מקורות לומר לנו כי אסור להם להיכנס לכפרי הפלשתינים ללא רכב ממוגן ונשק אישי או מאבטח צמוד.

כשאמרנו להם שלא יקום ולא יהיה! אנחנו נכנסים לכפר כבני אדם שבאים להכיר את הנפשות הפועלות בכפר, ולא כאדונים או חיילים חמושים, על כך ענו שאין באפשרותם לעבור על הוראות הקב"ט. שוב היתה לנו הוכחה כי המערכת הממוסדת אינה מאפשרת שום מפגש בין ישראלים לפלשתינים, אלא רק כשה"אדונים" הישראלים מקבלים במשרדיהם המפוארים את הפלשתינים "המכובדים" הכנועים והמתרפסים. מפגש נורמלי של בני אדם כשווים זה לזה אסור שיתקיים. ושוב נוכחנו עד כמה המערכת מפחידה את הישראלים, כדי שלא ייפגשו עם פלסטינים ולא יכירו אותם:  כינרת  – מהנדסת מקורות – שבאמת סייעה לנו בהגדלת הקצאת המים לכפר – שאלה אותי ( בתום לב) איך את יכולה להיות בטוחה שהם לא ייהרגו אותי? שאלתי: למה שיהרגו אותך? הקב"ט אמר לה שכפר א-דיכ מלא טרוריסטים.

מה הייתי צריכה לעשות: לצחוק, לבכות או לצרוח? אז ביטלנו את הסיור. וכולנו הפסדנו מכך.

צביה