המחסומים ‘שלנו’ בצפון הולכים ונסגרים מאחורי חומות בטון מפלצתיות, המחליפות את גדר ההפרדה. מחסום חקלאי עאנין 214 (עד כה נפתח פעמיים בשבוע) כבר סגור. השער שלו ייפתח רק פעמיים בשנה – במסיק הקרוב (אוקטובר) ובחריש שלאחריו. בקרוב ייסגר גם המחסום החקלאי הנוסף באזור, טייבה רומנה 154. בהמלצתנו הלכו למת”ק שני חקלאים מעאנין וביקשו שיתנו להם לעבור לחלקות הזיתים שלהם דרך מחסום טייבה רומנה, הקרוב לכפר שלהם. אמרו להם ‘לא’. ואמרו גם – ‘ממילא גם זה ייסגר’. וזה, אחרי שלפני שבועיים חידשו להם בלי שום בעיה את היתרי המעבר לשנתיים הבאות.. רֶשע וטמטום הולכים לפעמים יחד כמו סוס ועגלה.

המשמרת שלנו היום היתה מדכדכת מאוד. מראה החומות הזוחלות ממחסום למחסום כמו נחש עקלתוני רדום, עושה לנו רע. רע. בעיקר כי החומות מנכיחות ומנציחות את אפס ההצלחה שלנו במלחמתנו נגד הכיבוש. ונוסיף לכך את הניתוק המכאיב מהחברים הקבועים איתם התראינו כל שבוע מאז 2007 ואת הבושה הכבדה על כך שאנו מפקירות אותם בחוסר האונים שלנו. כנראה בקרוב ימצאו דרך לסגור בפניהם גם את השמיים, צריך רק שאיזה גאון במינהל יכריז שהם לא צריכים גשם וגם השמש מיותרת להם.

במחסום ברטעה בחניון העליון, קיבלו אותנו המראות הרגילים של פועלים היוצאים לעבודה. לפעמים כותבים על כך בדוחות: “שגרה”, מילה נחמדה מצופה בטפלון. צריך להסביר מייד שב’שגרה’ הזו יש הרבה אכזריות והתעללות ושחיתות לשמן. תוסיפו: גם הדחת חיילים לעשות רק רע לפלסטינים.

בסככת המעבר בחניון התחתון בצד הפלסטיני, היה בתחילה תור צפוף אבל הוא התפוגג מהר. אדם אחד פנה וקיבל את הפתק של סילביה.
מגרשי החנייה המוגזמים בגודלם מול המחסום, לא מלאים. אנו תוהות מה עומד מאחורי הנגיסה המכוערת בגבעות הגיר מול המחסום, לצורך מגרשי חנייה כאלה. מי מרוויח כאן וכמה ואיך? יש שמועות עקשניות המצביעות על אותם שני אנשים שמכניסים לכיסם נתח שמן מדמי החנייה. השמועות מדברות על כך שהם נחקרו, אבל חזרו לעבודתם במחסום.

בצאתנו מהחניון התחתון בדרך הביתה עצר אותנו מאבטח שראה כי שבנו ממגרש החנייה הפלסטיני. יהודים לא נכנסים לשם. שלחו אותנו לבדיקה. למה? שאלנו. ‘הוראה מלמעלה’ ענו לנו. אנחנו באות לכאן כל שבוע מאז שהיית בגן חובה, אמרנו, אז מה קרה היום? ‘הוראה מגבוה’ חזרו ואמרו. הבדיקה הסתיימה בהעברת התיקים שלנו בגלאי, והמשיכה בזה שאיחרנו לפתיחת המחסום החקלאי טייבה רומנה, למרגלות אום אל פחם. המחסום נסגר.

בהגיענו לשם אספנו מכר שעלה מהמחסום לאט לאט, במעלה הדרך התלולה. לקחנו אותו לאחד הרחובות הראשיים של העיר. בדרך סיפר שהיום כל האישורים, כולל כרטיס מגנטי והיתרי מעבר למיניהם, נמצאים בטלפון  ב תַטְבִּית אל מוּנַסֶק (אפליקציית מתאם הפעולות בשטחים) וכבר מזמן לא מעבירים לחיילים ניירת.  

במחסום טורה חיכו שלושה רכבים לעבור לכיוון שטח A. הראשון נהוג בידי אשה והיה מלא בזאטוטים. שוטר מג”ב עבר ביניהם והתעניין לדעת בנימוס באיזו שעה הם מצפים שיפתחו את המחסום. לא שמענו הכל.

בדרך הביתה עברנו אצל מכר ותיק תושב השטחים, כדי לקחת ממנו קנס תחבורה שהוא לא מצליח לשלם אצלם. הוא נקנס ב 750 שקלים על שום שנסע בשולי העפר במקביל לכביש ראשי במרחב התפר. הוא טען שהיתה נזילת מים במנוע מכוניתו ושהיה צריך לעצור ולהוסיף מים לרדיאטור כל מספר קילומטרים, לכן נסע שם. הטיעון לא נמצא קביל ולא הרשים את השוטר.

דמי הדוח ששולמו הועברו למינהל האזרחי, לפי החותמת עליה (??):