כביש 611 – פייר, שנוהג הרבה בכבישים אלה, מספר שאתמול לרגל ההלוויה של הרב קנייבסקי, היה כנראה חשש במשטרה לפיגועים בהצטופפות הגדולה של האנשים. כוחות משטרה עמדו ליד הפרצה הפופולארית בכפר לוקסור ומנעו מעבר פועלים. אבל הפועלים גילו יזמה ועברו בפרצה אחרת, רחוקה יותר מן הכביש.

ביום חמישי האחרון ולפי בקשת המתנחלים שנוסעים בכביש 611 –הביאו גושי אדמה גדולים וכיסו את שולי הכביש מול פירצת לוקסור, שם חונים רכבי ההסעה לפועלים הבאים מהגדה. לטענת המתנחלים מסוכן לעצור שם על הכביש. למרות זאת, הפירצות ממשיכות לשרת את הפלסטינים הרבים היורדים מן המכוניות שעצרו בשולי הכביש, ועכשיו זו באמת סכנה בטיחותית.
הפועלים עברו בפירצות גם לכפר לוקסור והמשיכו על דרך הביטחון למגרש החניה הפלסטיני במחסום ברטעה.

מחסום ברטעה–ריחן – אוטובוס וטרנזיטים גדולים מגיעים למגרש החניה העליון (במרחב התפר) ומורידים פועלים שעבדו בישראל ובהתנחלויות. כולם יורדים בשרוול הארוך מאוד לכיוון המסוף הביתה בגדה.

מחסום טורה-שקד – פועלים חוזרים מעבודה בישראל ובמרחב התפר וכמה מכוניות עוברות בשני הכיוונים. תושב טורה ממתין להסעה לברטעה. באישור המעבר שלו כתוב שהוא תושב ברטעה ולכן יש לו אישור 00 איתו הוא יכול לעבור ולעבוד גם בברטעה המערבית (ישראל). יש לו דוכן לכנאפה בו הוא עובד כל יום אחה”צ. הצענו לו טרמפ ונסענו לראות את החיים בשתי הברטעות – המערבית והמזרחית. רק ואדי צר  (נחל נרבטה שלאורכו עבר הקו הירוק ז”ל) מפריד ביניהם.

ברטעה העיירה – כשמסתכלים על מפת הרחובות של ברטעה אי אפשר להבחין שהעיירה מחולקת לשניים. לפני האינתיפאדות ובניית גדר ההפרדה, שני החלקים נהגו כיחידה אחת וקמו הרבה משפחות “מעורבות” – עובדה שמאד מסבכת את הדברים היום.

נכנסנו מכביש 611 לברטעה הפלסטינית ועברנו ברחוב הראשי הצפוף, שכולו שוק אחד ארוך. חנויות רהיטים, בדים, כלי בית, חנוית פירות וירקות, ועל רבים מהם מתנוססים  שלטים גם  בעברית. ס’ מספר שבשבתות העיירה מוצפת בישראלים רבים כולל משפחות עם ילדים,  הבאים לשירותים השונים והזולים שברטעה המזרחית מציעה, ולמסעדות.

מבחינת המבקרים החלוקה לאזורים פלסטיני וישראלי חסרת משמעות מעשית. אבל מבחינת  מדינת ישראל, ברטעה המזרחית נחשבת למרחב התפר והרשות הפלסטינית אחראית שם לרישום האזרחי, לבתי הספר ולבריאות. המינהל האזרחי של הצבא אחראי על הבנייה (שלא מתבצעת כלל ) ועל תנועת התושבים (מוגבלת, כמובן).

קינחנו בכנאפה הנפלאה של ס’ יחד עם שתי ישראליות מחדרה, שגם לקחו משלוח הביתה מהמסעדה הסמוכה. ועם תושבים מקומיים שעצרו בדרך הביתה לקנות את המעדן. המסעדה והדוכן של ס’ נמצאים  ממש בוואדי המפריד.

בחזרה הביתה, יצאנו דרך הרחוב הראשי של ברטעה המערבית, ליד שתי ככרות גדולות מעוטרות בפסלים לכביש 65  של ואדי ערה.