מעבר גבול מיתר: מעט מכוניות בצד הישראלי. הצד הפלסטיני ריק לחלוטין.

כביש 60:
עד צומת שמעה כל ערימות העפר ושאר החסימות במקומן. חלקן מחודשות. זנותא הנטושה ניבטת בנו משני צדי הכביש.

כביש 317:
מייד אחרי הפנייה, מצד צפון, נראית מקאתם אל-סאלם הנטושה, וכמובן, עם דגל ישראל שעדיין מתנוסס בגאווה. את הדגל הציבו המתנחלים שגירשו את המשפחה מביתם מימים ימימה ואף לא איפשרו להם לחזור לקחת את חפציהם (אולי אלה מתנחלים אחרים. לא השאירו קבלות).

“בקצה הדרומי של סמוע רואים את המאהל החדש של סלאח אבו עווד, שגורש מהוואדאדה העליונה (האיזור מדרום לאזור התעשייה מיתרים, לכיוון יער יתיר).”  סלאח מספר (טלפונית, לא הצלחנו להיפגש בגלל החסימות, והחשש של סלאח להתרחק מהמאהל החדש) שלפני מספר ימים הגיעו מתנחלים עם עדר כבשים, ושוב עלו על חלקות זרועות. פלסטינים מהאזור התגייסו לעזרה וניסו לגרש את המתנחלים אבל האחרונים הזעיקו את הצבא. שני פלסטינים נעצרו בחשדות מופרכים (אין הוכחות) לאיום באבן על חייל וניסיון לחטיפת נשק. מעצרם הוארך. לא ידע לספר מה המצב עכשיו.

בפנייה דרומה למאחז שני-ליבנה (השוכן משני צידי הקו הירוק), שם ממוקם הפילבוקס הגבוה (גבוה במיוחד, שולט למרחקים על כל האזור) רואים חיילים. בהמשך יש שער שהחיילים מנטרים. מעט אחרי הפילבוקס הגבוה, ראינו תנועה ערה של תושבים פלסטינים, בעיקר משפחות, החוצים ברגל את הכביש. מהצד של סמוע, מצפון, מגיעות מכוניות בדרכי העפר,  שמהן יורדים הנוסעים. הם עוברים ברגל את החסימה (סלעים, אבנים גדולות מסותתות, ערימות עפר), חוצים את הכביש וממשיכים בדרך עפר מהצד השני לכיוון דרום. כמובן, יש גם תנועה רגלית בכיוון השני, ויש מכוניות שמחכות מעבר לחסימות, בצד של סמוע.
עלינו על דרך העפר המובילה לכיוון דרום. מסתבר שהדרך מובילה לכפר קטן, ח‘ ר’וון (מבוטא גָוָּון),  קרוב ליער יתיר ולהתנחלות שני-ליבנה.  זהו כפר פחונים רעועים, אולי גם מערות. כדאי לבקר בעתיד וליצור קשר עם התושבים.
אנשים בכל הגילאים מתנהלים לאורך כשלושה קילומטרים של עליות וירידות, סוחבים חבילות, ילדים. משני צידי הדרך כרמי זיתים וירקות. גם עדרי כבשים. כאילו אידיליה מתקופת המקרא.
אספנו למכוניתנו את המשפחה של איהב:  משפחת אישתו מגוון. שמחו: קשה להיסחב עם חבילות וילד קטן.  בדרך חזרה אספנו תושבים אחרים שהיו בדרכם לסמוע. מתלוננים על הקושי להתנהל ללא רכב. כל המכוניות שהיו בגוון, מַשטוּבּות (מכוניות גנובות או שהורדו מהכבישים בישראל), הוחרמו על ידי כוחות הביטחון. הם סוחבים ברגל אוכל לכבשים. גם חמורים יש מעט. אחמד מסמוע מספר שלפני זמן מה, כשהעבירו שקי שעורה מסמוע לגוון, עצרו אותם מתנחלים, פקדו להעמיס ארבעה שקים על הטנדר שלהם ואיפשרו לתושבים להמשיך עם שני שקי שעורה. הם צייתו: מה יכלו לעשות. אחמד מגחך: גם לקחו לנו שקי שעורה וגם קיבלו שירותי העמסה. הגברים כולם עבדו בישראל ולכן מדברים עברית. עכשיו הם סתם מסתובבים, כהגדרתו.

המשכנו לאל-מופקרה, השוכנת מדרום לא-תוואני. מגיעים בדרך לא דרך מא-תוואני. יש דרך טובה יותר מהתנחלות אביגיל, אבל המתנחלים חסמו. מהגובה של אל-מופקרה נשקף לכיוון צפון מראה מרהיב של יטא.
ביקרנו במתחם משפחתו של פאדל חמאמדה. הוא במרעה עם הכבשים. שוחחנו ושתינו תה עם נשות המשפחה וילדיה: האשה השנייה של פאדל, שתי כלות צעירות, שני ילדים ותינוקת. הן מצביעות על החווה החדשה,  משק דְּרוֹמָא, מדרום מערב. החווה הוקמה לפני כשנה על ידי מתנחלים שבאו מעמק בית שאן (יבוּא מבחוץ…). עכשיו אל מופקרה חסומה מצפון-מזרח על ידי חוות מעון, ממערב על ידי התנחלות אביגיל, ומדרום-מערב על ידי חוות דרומא. יש להם שטחים בכיוון של חוות דרומא, אבל עכשיו אי אפשר לגדל שעורה ולרעות כבשים בכיוון זה, בגלל המתנחלים החדשים. ממרחק נראית פעילות בחוות דרומא, תנועה של טרקטור. נשאר לאנשי אל-מופקרה רק כיוון דרום-מזרח למרעה.

באופן מופלא נראה שהנשים כבר הסתגלו למציאות העגומה, ואיכשהו מקבלות את החיים בצל המתנחלים האלימים כגזירת גורל.
איזו אירונייה של ההסטוריה: שני הצדדים נראים כמשלימים עם גזירת גורל של חיים בצל סיכסוך אלים. כמה חבל.