החלטנו לפקוד את מחסום עטרה/גשר עטארה, השולט על הכניסה הצפונית לרמאללה.  לא ביקרנו בו זמן רב וקיבלנו תלונות על פקקים ארוכים. נסענו על כביש 60 צפונה. עבודות ההרחבה שלו מתקדמות במלוא עוזן. הכביש הקיים הוא כביש הררי, עם פיתולים ושיפועים. כדי להפוך אותו לרב מסלולי עם שני נתיבים לכל כיוון צריך לחתוך לתוך המדרון , להרחיב את חתך הדרך, לפנות כמויות אדירות של סלעים ועפר, לבנות קירות תמך, ליצור גשרים ומעברים ורק אז מתחילים לסלול.

הכביש אינו עובר בתוך “חלל ריק”. הוא עובר במרחב שבו קיימים זה לצד זה יישובים פלסטיניים, בעיקר אדמות חקלאיות פלסטיניות, התנחלויות ומאחזים. המשמעות התחבורתית ברורה, אבל גם ההקשר הסיפוחי ברור: הכביש הוא עורק התחבורה המרכזי באזור והוא נבנה במטרה ברורה אחת – להקל על המתנחלים את התנועה לירושלים ולמרכז הארץ – וכך הופכת הגדה המערבית לחלק בלתי נפרד מישראל. סיפוח דה-פקטו באמצעות כבישים כבר אמרנו? גם גזלת אדמות חקלאיות פלסטיניות ופגיעה ביכולתם להתפרנס הן חלק מכריע במהלך האלים הזה. לפלסטינים יסללו “כבישי חיים” עלובים וצרים  שיהיו עוד נדבך בערמת המעשים שלכולן מטרה אחת – לגרש אותם מכאן לתמיד – טיהור אתני.

זוכרות את ימי האִנתיפאדה, כאשר מסורבי המעבר בקלנדיה נשלחו שוב ושוב ב-“לך לסורדא“? הכוונה הייתה למחסום עטארה … המחסום  אינו מאויש באופן רצוף, אך עמדת הפילבוקס ומחסומי הבטון נשארו. במקום נערכות בדיקות בעיקר בשעות הבוקר בין שבע לתשע ואחה”צ בין שתיים לארבע וחצי – שעות שיא התנועה. באוגוסט 2025 הוקם המאחז כפר טרפון בפאתיו המזרחיים של המחסום באזור B. מאז הקמתו חלה עלייה דרמטית באלימות באזור. מתנחלים בראשות המתנחל  טל ינון דרדיק “התלבשו” על שני בתים בעטארה, ואחד המתנחלים אפילו חגג בבית הפלסטיני ברית מילה לבנו לא לפני שהתקין מזוזה בדלת הכניסה לבית. באוגוסט השנה תקפו מתנחלים, כנראה מכפר טרפון, עיתונאים פלסטינים שסיקרו הריסת בתים פלסטיניים באזור וגרמו לסערה בינלאומית.  לפי דיווח של OCHA תועדו יותר מ-70 אירועי תקיפה באזור – 12 משפחות רועים ו-69 בני אדם נעקרו מהאזור.

היות והיינו במרחק נגיעה מהעיר הפלסטינית  המודרנית רוואבי הרחוקה כ-3.5 ק”מ ממחסום עטארה, החלטנו לנסוע לשם. את הפנייה לכביש הגישה אליה מקדמת כיכר מוצפת בהתרסה בדגלי ישראל.  העיר נבנתה כיוזמה פרטית של איש העסקים בשאר אל-מסר והבנייה החלה ב-2010  – כולה באזור A. הכוונה הייתה ליצור עיר מתוכננת עם תשתיות, פארקים, מערכת ביוב ומים, מסחר מוסדות ציבור ותחבורה. לאפשר כלכלה עירונית פלסטינית מודרנית, שתהיה פחות תלויה במעבר עובדים ומוצרים דרך ישראל והמחסומים. הדגש היה על היי-טק, תקשורת, רפואה וכד’. דובר אז על כ-30.000 תושבים, חלום שרחוק מלהתגשם. הטעות בתכנון הייתה שבמקום ליצור מקומות עבודה וסביבם לבנות עיר נבנתה עיר שאין בה בסיס תעסוקתי משמעותי.

בכניסה לעיר ניצב מסגד גדול ויפה ולידו כנסייה. רוב התריסים בבניני המגורים מוגפים, הרחובות מטופחים ובבית הספר יש בריכה.  המרכז המסחרי הוא רחב ידים ובו חנויות פאר ובתי קפה ומסעדות. בחרנו מקום לשתות קפה. הבחירה לא היתה קשה כי המקום היה כמעט ריק לחלוטין. מחיר הקפה והעוגה כמו במרכז תל אביב. גם חנויות הפאר אינן מיועדות לתושבי הכפרים הסמוכים. לטובה חשוב לציין שאין בעיית חניה!

המשכנו לנסוע בכביש 60 צפונה עד לצומת תפוח/זעתארה. כל הכניסות לכפרים הנושקים לכביש חסומות בשערים. לעומת זאת אין מחסור בדגלי ישראל ובטונדות “משיח” – הכביש זרוע בהם. בל נשכח מי כאן השליט!!

סינג’יל שהייתה אחת ממטרות הסיור (לזכרה של עירית סגולי ז”ל ולכבודן של נורית פופר, ריקי שקד וצביה שפירא שבדו”ח המקמים שלהם סינג’יל תפסה מקום חשוב), מוקפת עכשיו בגדר מתכת אימתנית בגובה 4 מטרים, המפרידה בין העיירה לחלק גדול מאדמות החקלאים שבצד האחר של כביש 60. במקום ארבע כניסות שהיו לעיר נותרה כניסה אחת מבוקרת – בית כלא ללא גג. זה הסיפור המרכזי של סינג’יל – לא אירוע אלים בודד, אלא תהליך של שינוי קרדינלי. עיירה שהולכת ונסגרת בתוך טבעת של גדרות, כבישים, התנחלויות ומאחזים, תהליך של “היעלמות איטית” של כפר גדול לנוכח עיני תושביו.  באחד השערים הנעולים פגשנו שני אנשים שהעבירו סחורה דרך חרכי השער הנעול. בהומור ציני אחד מהם  “הבהיר” לנו ש”המצב ממש נפלא”. סיכמנו שבבוא השלום נתארח אצלו לקפה.

בצומת תפוח פנינו לכיוון בקעת הירדן על כביש 505. רק בקטע הקצר הזה ממוקמות ההיאחזויות הותיקות אביתר, מגדלים וגיתית. אביתר תפסה בזמנו  את תשומת לב הציבור ואנחנו דיווחנו על כך לא פעם. הנסיון הראשון להקים את המאחז היתה בשנת 2021. נסיון להיאחז בג’בל סביח, ההר שבין ביתא, יתמא וקאבלאן. ההתפתחות המשמעותית של המקום האלים הזה התחילה לאחר שתלמיד ישיבה מיצהר נהרג במקום. קבוצה גדולה של מתנחלים עלתה למקום ותוך חודש כבר חיו בו כ-50 משפחות. כמובן כבר היו מים וחשמל – אחרי הכל אנחנו בשטחים ולא בנגב! אנשי ביתא, שהבינו שיש כאן נסיון בוטה להשתלט על נקודה אסטרטגית וליצור חיץ בינם לבין הכפרים והשטחים החקלאיים שמסביב , יצאו  במשך חודשים להפגנות. הצבא הפעיל כוח אדיר נגד ההפגנות ובמהלך האירועים נהרגו 7 פלסטינים מביתא ונפצעו רבים. ואז קרה הבלתי יאומן:  בחודש יוני 2021 הוציא הצבא צו שהכריז על השטח כאזור תָחום והורה לפנות את המאחז. אבל כאן התרחש הדבר שהפך את אביתר למקרה מיוחד: במקום להרוס את המבנים, הממשלה הגיעה עם המתנחלים להסכם פשרה ואז ביוני 2024, הפכה את המאחז לישוב מוכר! פלאי ממשלת האימים.

בצומת מגדלים פנינו לכביש אלון. נציין את המאחזים חוות חקלאיות והתנחלויות שראינו תוך כדי הנסיעה: כוכב השחר, מצפה כרמים, רימונים, שדה יונתן , מעלה מכמש, מצפה דני , מלאכי השלום, נווה ארז. לעתים נראים כבשורה רק כמה קרוונים, אנטנה ודרך עפר כבושה, או כלי מכניים גדולים. נדגיש: בשנים האחרונות נוצר לאורך ציר אלון רצף הולך וגדל של חוות ומאחזים קטנים, שאינם מופיעים כשמות יישובים בפרסומים. מדברים על “לא פחות מ־30 חוות וגבעות”. כל אלה ממררים את חיי הפלסטינים באזור – אלה שטרם ברחו על נפשם. אם זו לא מדיניות טרנספר בוטה, מה זה כן? חזרנו מיואשים ומתוסכלים. נקווה שבשנה הבאה יבוא שינוי ולו הקל שבקלים.

כשהתחברנו חזרה לכביש 60, הבחנו סמוך להתנחלות כוכב יעקב בעבודות על כביש 45, המיועד לאפשר לישראלים בלבד לעקוף את הצפיפות הקשה באזור מחסום קלנדיה ולהתחבר ללא עיכוב לדרך 443 לירושלים ולמרכז הארץ.