יום ראשון רגיל, לפחות בהתחלה:  דוחק קשה במחסום מיתר, הרבה משפחות מבקרות אסירים (לפחות 3 או 4 אוטובוסים ממתינים בצד הישראלי) וזנבות של שב”חים לצדדי כביש 60, שבגשם זלעפות די ריק. כל המחסומים הרגילים: דהריה, עבדה, חורסה, אל פוואר פועלים כרגיל אבל מהר יותר בגלל הגשם שגם מפריע לחיילים.  באל פוואר אנחנו פונים חזרה כדי לבקר בחורסה.

כמדווח כאן בעבר, בחורסא, כפר קטן ליד דורא, הוקם לפני כשנה מחסום באמצע רחוב שליו, ליד הדיוואן של הכפר. מחסום שסוגר בשני קצותיו שטח של כ-50 מ’ שמחלק את הכביש לשניים.  דווחנו על ההחמרה: איסור מעבר לרכבים, ואחר כך גם איסור מעבר להולכי רגל שנאלצים ללכת מסביב בדרך עפר – בימי חורף בדרך בוץ. הדיוואן הוא מין מרכז קהילתי לצורך חגיגות כמו חתונות, או להבדיל, אוהל אבלים. מאז שהוקם המחסום נדרש אישור של הצבא כדי לקיים אירוע שם וצריך לבקש את האישור לפחות יומיים מראש.  העומד למות לא תמיד משתף פעולה כמובן…יחד עם אנשי הכפר תהינו מה הפשר של המחסום המוזר והמיותר הזה.  היום הבנו, ראינו במו עינינו:

התושבים תכננו חפלהמסיבה שאומרה הייתה להתחיל ב-13.00 אך  לא בקשו אישור, כי אחרי הכל זה המבנה שלהם ומה פתאום שיבקשו.  בדיוק כשהגענו התפרץ וויכוח סוער בין חיילת (במדי בית וראש חשוף ובלי נשק), ואחד המארגנים: היא פסקה שאין אישור אז סוגרים את המקום ומבטלים את החפלה.  נגשנו לדבר גם אנחנו, הכל בנימוס  אך בלי תועלת. החיילת נעלמת ואחרי כ-15 דקות חוזרת, חמושה בקסדה, אפוד, מגיני ברכיים, ורובה ועם עוד חיילת חמושה כנ”ל כאילו הולכות להילחם בחזבאללה.  אחרי שחיילת א’ מבשרת לנו שזה שטח צבאי סגור, היא אומרת שהיא לא צריכה להציג צו כי זה תמיד שטח צבאי סגור.  יש עוד וויכוח ועוד סערת רוחות, אנחנו מנסים להתקשר (דרך חברתנו ח.ב. בבאר שבע) למת”ק, שלא עונה.  החיילת טוענת שאין לה מספר טלפון של המת”ק וצריך לסגור את המקום ואת החפלה.  בסוף  איך שהוא מתקבל אישור, אך רק לשעתיים, כך שתצטרכו לאכול מהר ולהמנע מנאומים….ואז כמובן הכל התברר לנו: מטרת המחסום המאויש ברובו באמזונות, באמצע רחוב כפרי שקט היא למנוע כיף, לשבות שמחה, וללמד את התושבים מי הוא הבוס בשטח.  בלשון צה”לית: למנוע התקהלות מסוכנת.  בגשם וקור עזבנו את התושבים הנזעמים והכואבים. בשבוע שעבר היה אותו סיפור עם חתונה. ובאותו שבוע מי שהוא זרק בקבוק תבערה על הבטונדות מסביב לעמדת החיילים.לא במפתיע.