עקרבה, ג’וריש וכל הישובים שהיו נעולים מאז ה-7.10.23 ונאלצו להגיע דרך ג’וריש כמו קוסרא, קריות וג’אלוד, כולם סגורים היום מאחורי שערים צהובים. רק בדומא השער פתוח בין 8:00 בבוקר ל-15:00 אחר הצהריים.
נסענו לחוסיין דוואבשה בדומא במצוות רעיה שביקשה לקנות ממנו שמן. בעת ששהינו בביתו נשמעה אזעקה. הופתענו לשמוע את צופרי האזעקה בתוך דומא, אך שמנו לב שאף אחד לא מתייחס אליה; האנשים ממשיכים בשגרת חייהם תוך התעלמות מוחלטת מהצופרים.

תיאמנו עם קבוצת פעיליי בקעת הירדן נוכחות מגוננת בסמרה למשך השעות הקרובות. במקום היו שלושה פעילים: שניים עזבו כשהגענו, והשלישית, אדל, היא ישראלית צעירה ילידת רוסיה הפעילה בכל רחבי הגדה. רק לפני מספר ימים הייתה בדרום הר חברון, וקודם לכן בדומא ובראס אל עין – שם רוססה בגז פלפל על ידי מתנחלים, אך היא אינה נשברת ומתנדבת יום יום כדי להגן על פלסטינים ברחבי הגדה.
הקהילה הקטנה בסמרה מנתה עד אתמול את אבי המשפחה ואשתו (החאג’ והחאג’ה) ושלושת האחים – פ’, א’ וד’ ומשפחותיהם

לפני כחודשיים הקימו מתנחלים מאחזון של אוהל אחד ממש מעל לראשם של בני סמרה, ומאותו הרגע חייהם אינם חיים. המתנחלים מביאים את עדר הבקר שלהם לתוך הכפר, ובלילות יורדים עם טרקטוריהם (אלה שסמוטריץ’ וסטרוק סיפקו) כדי לאיים ולתקוף את בני המשפחה.
בשבת האחרונה הייתה התקפה אלימה במיוחד; מתנחלים חמושים ריססו את התושבים בגז פלפל והיכו אותם. כתוצאה מהגז אחת הנשים שהייתה בהריון הפילה את עוברה.  כשהצבא הגיע למקום הם עצרו, כרגיל,  את בני המשפחה המותקפים. הם הוחזקו כל הלילה ואז הושלכו לצד הכביש, הרחק מביתם. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. בעקבות ההתקפה הזו, אבי המשפחה ואשתו הקשישים ואחד האחים החליטו לעזוב. בזמן שהיינו שם ראינו אותם מעמיסים את חפציהם על משאית.

המראה שובר לב: המשפחה היא בעליה החוקיים של האדמה עליה התגוררו ושל כל האדמות סביב הכפר. הם פלאחים ורועים מדורי דורות על אדמת אבותיהם. האחים שנותרו במקום אומרים שאין מצב שיעזבו, אבל לאור ההתקפות האלימות והאכזריות של המתנחלים, לא בטוח שיעמוד להם כוחם.

בחצר הקהילה שכבה כבשה בצורה מוזרה. א’ הסביר שכבש עלה עליה ושבר את גבה. זה היה מראה קורע לב; היא ניסתה לקום ללא הצלחה ועיניה הביעו סבל רב. אשתו של א’ הביאה לה אוכל אך היא התקשתה להגיע אליו ועז אחרת באה ואכלה אותו במקומה. קירבתי אליה את האוכל, אך היא בקושי נגעה בו (מאוחר יותר נודע לי שהייתה בהריון, ילדה טלה מת ומתה בעצמה).

ישבנו עם א’ ואשתו באוהל בזמן שהבנות הכינו את סעודת האיפטר – עלי גפן קטנטנים וקישואים ממולאים. המשפחה כולה מאירת פנים והזמינה את כולנו לארוחה, אך לצערנו נאלצנו לעזוב לפני כן כדי להספיק להגיע לפסאיל. רק אדל נשארה גם לשהיית לילה בסמרה. ב-15.00 הגיעו 2 פעילים להחליף אותנו ואנחנו המשכנו הלאה.

פסאיל – את משפחתם של ע’, ות’ אני מכירה למעלה מ-10 שנים. הם מתגוררים מול מרים (שהייתה עיוורת ולקחנו אותה בעבר לזריקות בעיניים). ת’, אישה צעירה ונאה, סובלת מסוכרת, לחץ דם ומחלות לב. לפני כ- 3 חודשים הגיע רבש”ץ היישוב תומר עם קבוצת מתנחלים; הם הקיפו את כל פסאיל בגדר, ובחלק הצפוני גידרו כל בית בנפרד.
המשפחות מצאו את עצמן כלואות, וכולן מלבד ע’ ות’ עזבו והתפזרו בגדה. לע’ ות’ אין לאן ללכת; זו משפחה ענייה מאוד שבנתה צריף חבילי קטן. מאז החלה מסכת התעללות: לעבד נשלל אישור העבודה בתומר, מתנחלים שפכו משאית של תמרים רקובים בפתח הבית, והעבירו עדר בקר לרעות בתוך החצר. השיא היה הקמת מאחזון  ליד הבית שמאפשר למתנחלים להציק למשפחה יומם וליל.
היום הגיע בולדוזר של המנהל האזרחי והרס את הבית ואת רוב תכולתו. מצאנו את המשפחה אבודה, מסתובבת בין ההריסות בהלם. ת’ כרעה ליד ההריסות  פוכרת ידיים וממררת בבכי.

למרות שהיה כבר אחר הצהריים, לא היה להם מושג היכן ישברו את הצום ואיפה יניחו את ראשם בלילה.
הצענו להביא להם אוכל לאיפטאר ונסענו לעוג’ה, שם קנינו שווארמה, פיתות, משקאות ומאכלים לשבירת הצום. כשחזרנו, ת’ והילדים כבר הלכו לקרובי משפחה וע’ אמר לנו שהם יישנו הלילה בבית הספר שבכפר. “מסתכלים לכיבוש בעיניים” החלו בהתרמה כדי לעזור להם לבנות מבנה חבילי במקום אחר.
נסו לדמיין את עצמכם ברחוב, ללא קורת גג, כשכל חפציכם זרוקים סביבכם. איך מתמודדים עם אובדן כזה?