התחלנו בחלוקת מלגות לסטודנטים לכבוד התחלת שנת הלימודים. יש לנו השנה בבקעה הרבה סטודנטים ממשיכים וחדשים. 22 ברשימה שלנו, ועוד אחרים שמקבלים מלגות מתורמים אחרים. התשלומים בחלק מהאוניברסיטאות עלו מאוד. לעומתם, סך כל התרומות עומד על מקומו. ואולי אפילו במגמת ירידה. אימוג’י מתוסכל.
גם בתי הספר פתחו את השנה. כמו בשנה שעברה, הם מלמדים רק 3 ימים בשבוע. ראשון שני ורביעי. גם השנה המורים לא מקבלים שכר מלא וגם השנה אין העברת כספים מישראל לרשות. כנראה גם תרומות אחרות לא מגיעות על מנת לאושש את החברה הפלסטינית הסובלת.
הם נסמכים הרבה עלינו, הפעילים, כמי שיציל אותם מהמצב ואנחנו משענת קנה רצוץ.
היום עבר בשקט. בזמן האחרון, אולי עקב הכל (ביקורת עולמית על הטרור היהודי, החום, חגים, ה’ יודע מה), יש קצת שקט באזור שלנו.  גם עונת הצאן רגועה. בקיץ כמעט ואין חליבה. הכבשות בהיריון. אין כמעט מרעה. מאכילים בקש ושעורה, אם יש. גם בעניין המזון מסתכלים על הקנה הרצוץ בעיניים מצפות.

אחד הרועים ישב איתי בדיוואן (לשכה ציבורית למפגשים), ובעקבות שאלה שלי הפליג לעבר הרחוק שלהם, כדי לספר על ימים טובים ויפים שהוא זוכר. הוא תיאר מרחב גדול ופתוח. חיים שנקבעים לפי עונות השנה. כל המשפחה והעדר נעים ממקום למקום לפי מקור המזון. נשמע כמו בדואיזם, שהרי אסור לשאול אם הם בדואים. הם פלחים גאים. אך הסיפור מתאר חיים של הרבה חופש, הרבה מפגשים עם רועים אחרים. יחסים טובים ביניהם. מבקרים זה את זה. לכל מקום בו מגיעים בונים מחדש את האוהל.
תיאר בפרטים איך אימו, שכינה אותה מהנדסת בתים, היתה תופרת ריבועים גדולים של באלות או שאדר (יריעות גדולות המשמשות לתפירת שקי ענק) ומחברת אותם אחד לשני בגודל שמאפשר לכל המשפחה לגור בו, מניחים על האדמה פלסטיק, מעמידים קרשים חזקים מעץ ומחברים שאדר גדול שמכסה את הכל. מחלקים את המבנה לקטעים, כמו מטבח, מגורים, שינה וככה. כילד זה היה חיים של אושר. או שהמבט מהיום נותן לזה נופך כזה. לך תדע.
חבל שזה לא מוקלט כי אני שוכחת הרבה פרטים.
הקשר לעבר, למנהגים, למסורת כל כך חזק, והוא מאמין שזה הכוח ששומר עליהם מהזוועה שמתרחשת מול עיניהם ועל גופם היום.

בהמשך היינו באל-פארסייה ובח’לת מכחול, בכל מקום חלקנו אוצרות מהמכונית..