15.00  מחסום עאנין
בבואנו עוזבת את המקום ניידת משטרה צבאית שהתעכבה במקום. כ- 10 אנשים במחסום  ממתינים כדי לחזור לביתם ביום חם מאוד.
5 חיילים  ורכב האמר במנוע פועל ( כרגיל) ובו כ- 4 חיילים רובצים בתנוחה בלתי ברורה ביום חסר רחמים. הפועלים, איש איש בתורו, מבקשים להעביר לביתם חבילות גבינה מלוחה. החיילים מסרבים.  מדובר בכמויות קטנות לתצרוכת משפחתית, לא כמויות מסחריות. אלה מנסים לשדל  ואלה  אוטמים אוזניים ולב.
אחד האנשים נושא שקית פלסטיק שקופה  ובה שני בקבוקי חלב. גם אלה באסורים. אחר מבקש לשמח את אשתו – הביא לה הדִיֵיה, מתנה, חלוק או שניים ארוזים. חייל ממשמש אותם ומחליט – לא !!
חייל מעביר תושב, לאחר שחיטט בתיקו ותוך כך משביע אותו בערבית  שלהבא , בחייאת  הנביא מוחמד, הוא לוקח לו את האישור. לא ברור על מה.
אנו פונות לחיילים, מנסות לדבר על ליבם שיאפשרו לאנשים להכניס את הגבינה. הם שותקים. מתעלמים.
איש על טרקטור מנסה לשכנע, וכשלא עולה בידו הוא עובר לטונים גבוהים. כולו זעם.. שולף חולצה ישנה מירכתי הטרקטור ומניף באוויר בתנועות עצבניות.
אנו מתקשרות למת"ק. ראש המתק על הקו. לאה רצה אל החיילים עם הפלאפון. חיילים מסרבים לדבר איתו. ח' מהחטיבה מסרבת לשנות את רוע הגזירה. היא בטוחה שהתושבים רכשו את מוצרי הגבינה הללו בישראל. אלא מה? מלבד זאת – היום מעבירים גבינה לעאנין – מחר יעבירו פרה. רחמנא ליצלן.
אנו חוזרות לחיילים. אחד מהם זורק לעברנו שאנו מעכבות את הבידוק ופוגעות בתושבים הממתינים … שכל כך חם להם. והכל מתנהל בשקט,  בנועם בנימוס ובאדיבות עד שבא להקיא.
מוצרי החלב נשארים מאחורי הגדר והאנשים עוברים.
אנו קונות גבינה מבעליה הבדואי הממתין בצד. לפצות במעט על הבושה.

 15.45 מחסום ריחן – ברטעה
אנו ממתינות כעשר דקות עם עלי, הילד החולה שבא מרמב"ם לאחר קבלת טיפול כימותראפי, עד שמתקבל אישור להעבירו  ברכב ולא דרך הטרמינל. ראשוני הפועלים החוזרים. עובדי א"ת שח"ק והתופרות חזרו קודם. תוך חצי שעה מתגבר הקצב. הפועלים עוברים בקבוצות, "הכל בסדר",  כמה עשרות בסך הכל. הנהגים יושבים בטלים בחום, ממתינים לשווא לנוסעים שאינם . ב 16.30 מתפללים על שטיחונים מתחת לסככה ואח"כ  חוזרים לבטלה.
שוב ושוב חוזרים בפנינו על הדוחק והמצוקה במעבר ארתח בבוקר. על טורים וקרוסלות שנדחסים בהם המונים כולל נשים וזקנים ללא הפרדה. 
חמישה טנדרים עמוסים במוצרי מזון ועוד שיירה קצרה של  רכבים פרטיים ממתינים לבידוק על הכביש. העניינים מתנהלים על פי הרשומות ללא שום קשיים. רק החום שחוזר מהאספלט הלוהט והאפתיה של הנוכחים במקום, שכבר נמאס להם לקטר על המצב, ותעזבו אותנו משאלות מיותרות של מה היה ואיך היה.
 "זה החיים שלנו.  ב ז ב ל – אתם לא רואים?"
כן, רואות, ועינינו כלות.
16.45. עזבנו