ענבתא, א-ראס, ג’בארה, יום ראשון, 10.9.06 אחה”צמשקיפות: רונית ק., דליה ו., סוזאן ל. (מדווחת)סיכוםכמה מוזר להיזכר בלהיט של מייקל ג’קסון “את לא לבדך” באמצעו של עוד משמרת בשטחים הכבושים; ואכן זוהי אחת הסיבות שביום זה, השקט יחסית, אנו נמצאות כאן ומראות לפלסטינאים שהם אכן לא לבדם. אנחנו שם איתם, כפי שביטאה זאת היום צעירה מבית איבא (ראו הדו”ח של בית איבא) , המדברת אנגלית רהוטה. היא הייתה בדרכה חזרה מג’נין לשכם, לאחר אחד מביקוריה הדו-שבועיים השנואים עליה. “אני מדברת בשם רבים מאתנו שאינם יכולים לבטא את עצמם: כאשר אתן כאן, זה שונה”. הצליל במסר שלה ברור: “אנו לא מרגישים לבד”.ענבתא15:15 אחה”צ שקט ועצל והחום כבד. מעברי הבטון מטילים אוירה קרה על הנוף, כשהם ממלאים את תפקידם לשמור על הסדר ולהוליך את הפלסטינאים לבקרת תעודותיהם, אולם הם מזכירים מעברים הקשורים לקור ורשע קשים הרבה יותר. הזמן הוא העיקר בשביל ארבעת החיילים המוצבים כאן. פירוש הדבר הוא שהם יכולים למצוא זמן פנוי כדי לשבת בצל רשת ההסוואה, ע”י מגדל השמירה, ולשוח שיחות סרק ביניהם, מבלי שיטריחו את עצמם ולהסתכל אם יש אנשים או כלי רכב המחכים לטיפולים; הם מחכים בסבלנות ובחוסר ברירה, ליד הקו הבלתי נראה ש”חינכו” את הפלסטינאים במשך הזמן לא לעבור (וכבר אין סלעים לסימון באמצע הדרך). הכיבוש והרשע שלו כבר הופנמו – במילים אחרות זאת הצלחה.15:45 בדרך מענבתא, בענב, ממשיכות העבודות בקצב, עם הרבה שפלדוזרים וטרקטורים, כדי לסלול דרך חדשה לחלוטין, כנראה עבור “אזור המגורים” החדש, שמפרסם פרסום חוצות ענקי. אולם נסללת גם כניסה חדשה, בהמשך כביש האפרטהייד, בדרך לג’וברה; שוב, כמו בדיר שאראף, תוך עקירת כרמי הזיתים הקיימים.א-ראס16:00 שני החיילים בשער הילדים נינוחים, כמו גם הארבעה בא-ראס, אחד יושב במושב ישן של מכונית בעמדת התצפית והשני כורע מתחתיו. בית שימוש נייד בצבע ירוק בהיר (שדרוג של המחסום?) מקשט את הנוף החום והמאובק. שני חיילים מבצעים את רוב העבודה בנקודת הביקורת השנייה. שקט גם כאן, אולם, כמו בענבתא, יש מכוניות סטיישן עמוסות במלפפונים ובענבים.ג’בארה16:15- 17:00 המחסום שהיה פורח בזמנו, שהוקם אך לפני 18 חודשים, נמצא בתהליך הריסה ויש שם כבר מגדלי בטון ענקיים הנראים בתוך האדמה. לשם מה? מי יודע? החניון, שנבנה בקפידה למעלה, הולך להיהפך לפיל לבן, עוד אחד מבזבוזי הכיבוש. יש מכוניות שנבדקות בקפדנות בדרכם לתוך ישראל מכביש האפרטהייד. נמצאים שם קבוצה גדולה של חיילים ומתנדב קו התפר הבלתי נמנע. כמקובל, יש שם משפחה ישראלית-פלסטינאית בצרה, שאיננו יכולות לעזור לה.כשאנו עומדות לעזוב, אנו רואות שני חיילים המתנכלים לצעיר שהם מובילים אל שלט מתכתי צהוב, בהצהירם שרק יהודים בעלי זכות השיבה מורשים להיכנס לישראל (או מה שהוא דומה לכך) וקושרים אותו לאחד מעמודי השלט שתומכים בציונם המפואר של ערכי המולדת. אנו עוצרות וכשאנו מתקרבות, הסמל, מפקד המחסום, חוזר לשלט המתכת משחרר את הצעיר ומדבר אתו. מתברר שהוא כבר שוהה במקום שלוש שעות, מדבר עברית שוטפת, אבל חסרים לו המסמכים הדרושים להגיע לכפר ג’וברה: הוא חייב לחזור לטולכרם ולגשת למת”ק: אין הנחות כאן. החיים ממשיכים – כרגיל.