ענבתא-ג’בארה, יום ה’,3.11.05, אחה”צמשקיפות: ביריה ל’, רוני ק’ (מדווחת)ענבתא15:10 – המחסום חזר לפעול. 9 כלי רכב בכניסה, 4 ביציאה, אין הולכי רגל. כלי הרכב נבדקים במהירות.בין המכוניות היוצאות כמה נושאות לוחיות זיהוי ישראליות; כך אנחנו שומעות לראשונה שלרגלהאיד אל פיטר הותר לפלסטינים תושבי ישראל להיכנס לשטחי “אי” לצורך ביקורי משפחה,כנהוג בחג. לדברי כמה מן הנהגים, הם שמעו על כך ברדיו. אך מהר מאוד רכב נושא לוחית זיהוי ישראלית מוחזר בכניסה.מאוחר יותר בבית איבא, מיידע אותנו תושב טול כרם שבא לביקור משפחה בשכם, שלא, ההיתר הזהלא חל על טול כרם. גם אולג, נציג המת”ק מאשר זאת. 15:25 – מחסום נייד על כביש 60, במרחק קצר מן הפנייה לכביש דיר שארף – בית איבא:17 כלי רכב ממתינים.אנחנו באיחור, מחליטות לחזור מאוחר יותר.ג’בארה 14:05– 15:00- שהינו בג’בארה כשעה, בדרך למשמרת שלנו בבית איבא.איד אל פיטר היום, ואנשים מגיעים למחסום, לבושים חגיגי, בתקווה להגיע לעברו השני,כדי לבקר את בני משפחתם, כמנהג החג. אלא שזוהי משימה קשה עד בלתי אפשרית במחסום ג’בארה.בהמשך הדרך, בענבתא ואפילו בבית איבא, שמענו שיש היום היתר לערבים אזרחי ישראל לבקר את בני משפחתם בכל מקום, אלא שבג’בארה אין שום סימן לכך. מיד כשהגענו נקלענו לתוך ויכוח בין מפקד המחסום (ששמו לא בידינו) לרופא מן המרכז הרפואי רבין.האיש, מלווה בחמשת ילדיו ואמו הקשישה, ביקש לבקר את אחותו, המתגוררת בכפר פרעון.האחות חולת סרטן, והוא נוהג מדי כמה שבועות לבקרה ולסייע בטיפול הרפואי. זהו מקרה הומניטרי מובהק, והפעם גם הזדמנות לאם הקשישה, למשל, לבקר את בתה.הרופא מראה למפקד את כל מסמכיו, המפקד מסרב לאשר לו מעבר, ברור שהוא מתקשה בכל מה שנקרא הפעלת שיקול דעת.וכך בעוד שההתדיינות נמשכת, עשינו מספר טלפונים: לדליה באסה (שלא הייתה ואיש במשרדה לא ידע להציע שום עזרה), למוקד ההומניטרי (דיברנו עם חן, שהעלה את רעיון הסרק שיפנה האיש לשירן, פקידת פניות הציבור – תהליך שלוקח לפחות שבועיים), ולמת”ק (קאמיל שלא ענה, איאד שנמצא בחופשה, ופקידה שנשמעה אובדת עצות לנוכח “מורכבות” הבעיה) – אותו מת”ק שנציגו אמור בעצם להיות בשטחכדי לסייע בפתרון בעיות מסוג זה.כך עברו כ-40 דקות, עד שהמפקד השתכנע לבסוף, והרופא הפגוע והמותש ובני משפחתו הורשו לבסוףלהגיע אל האחות.מזל כזה לא היה למשפחה אחרת. כלומר, לאם, תושבת אחד הכפרים באזור, שהגיעה עמוסת מתנות בדרך לביקור אצל הבת ומשפחתה המתגוררים בישראל. חתנה חיכה לה ליד המחסום, אך כל מאמציו – ומאמצינו –כשלו: גזרה היא גזרה ומדוע להתעמק בדברים כמו “שיקול דעת”?*בכל הזמן הזה ישבו במכלאה 2 מעוכבים. הם לא ששו לתקשר אתנו; מן החיילים שמענו שאחד מהם מואשם בגניבת קטנוע ומחכה למשטרה, והשני הוא שב”ח נטול תעודות, שאמור להשתחרר.עזבנו מבלי שנחזה בכך, ובעוד בעיות שוודאי היו עולות, כי מיהרנו לבית איבא.המסקנה משתמעת מאליה: מאוד נחוצה בג’בארה משמרת של ממש,ועוד משהו: מאוד צורם שאין במקום נציג מת”ק, שבאמת היה יכול לסייע במחסום המורכב הזה.[* האישה הצליחה לבסוף לעבור בדרך-לא-דרך. אך ה”פתרון” הזה מדבר בעד עצמו:”עשה מה שאתה רוצה, כל עוד אנחנו לא רואים אותך”, מין מציאות של צללים.]