“נוהל הפסקת חיים”

במוצאי שבת לפני שבועיים, בתום ההפגנה בגשר בגין, הקהל החל להתפזר. היה זה לפני עשר בערב. הלכתי כמו מאות אזרחים במסלול הרגיל שלי לכיוון צפון, כלומר לצומת בגין־נמיר־שאול המלך. כרגיל, המשטרה חסמה את הכביש לכלי רכב, והותירה מעברים צרים להולכי רגל. כרגיל, היתה תנועה ערה בשעה זו מכיכר החטופים שמול המוזיאון לבין אזור מרכז עזריאלי וההיפך.

אלא שהפעם נחסמו כל השבילים להולכים. המשטרה לא אפשרו לקהל לצאת צפונה מרחוב בגין, ולמחסומים נוספו רגליות עופרת ששעיבו אותם. פרשים וחיילי משמר הגבול ניצבו מעברם, עצבנים. זעמם של האזרחים שנחסמו בשלושת המעברים להולכי הרגל, שנהפכו לשלושה מוקדי חיכוך, הלך וגבר. אלימות עמדה באוויר. סוסים, חיילי משמר הגבול, ומאחוריהם שוטרים, עמדו וחסמו את היציאה, בלי לתת לקשישים, נכה על כסא גלגלים ושאר המפגינים לעבור. זו היתה יותר מחצי שעה מרתיחה, עד שפתחו “צוהר” דקיק.

כתבות קשורות
מהפינוי האלים מההפגנה ברחוב עזה איני זוכרת דבר. התעוררתי בחדר מיון | עידית אבישי
באתי “לעשות שבת” – ואני מתכוון להגיע שוב | ברי דנינו
מתנחלים יידו אבנים והציתו מכונית של תושבות רהט שנכנסו בטעות למאחז בגדה | הגר שיזף
עשרים שנה אני פעילה במחסום#ווטש, הדו”חות הכתובים שלי ממחסום חווארה צפו ועלו. נוהל “הפסקת חיים“, קראנו לעצירה של הצבא את התור האינסופי של אזרחים פלסטינים: נשים, תינוקות, קשישים, פועלים, סטודנטים. את כולם עצרו במחסום ביציאה או בכניסה לעירם. לפעמים שעות. בשמש אוגוסט ללא מחסה, בקור ובגשם של חורף. למה? ככה. תמיד בלי סיבה נראית לעין. ככה. כי הריבון רוצה להפחיד, לדכא ולשלוט.