"סַעֶבּ [קשה] קלנדיה,"  אומרת לנו אשה זקנה, שישבה לצידנו בבית הקפה בבית חנינה, שם נפגשנו רוני תמר ואני, בדרך לקלנדיה. "סעב" חזרה ונאנחה. כלתה, שישבה לצידה, סיפרה לנו קצת מחוויות המחסומים של תושבי ירושלים "רבתי". היא סיפרה שבאחד הימים יצאה לעבודה בלי הארנק (בנה הקטן הוציא כסף והחזיר את ארנקה לתיק אחר) ורק כשהגיעה למחסום א-זעים (ממחסומי עוטף ירושלים) גילתה שתעודת הזהות אינה איתה. היא הפצירה בחיילים שמכירים אותה, שהרי יום יום היא עוברת אצלם שם בדרכה לעבודה, לאפשר לה לעבור הפעם ללא התעודה כדי לא לאחר לעבודה. ללא הועיל. היא נאלצה לחזור לביתה ולהביא את התעודה למחסום ורק אז להמשיך בדרכה.

קשה מחסום קלנדיה. אפילו רק לצפות במתרחש קשה כל פעם מחדש. הכיבוש זוקף שם את ראשו המונוטוני, היומיומי, המנוכר והמלוכלך. תמיד יש תור. תמיד מחכים. בין אם המחסום עמוס באנשים ובין אם לא, המעבר בו יקח זמן. אף פעם לא ניתן לדעת באיזה מעמדות הבידוק כדאי לעמוד, איזה שרוול יסגר לפתע ואיזה יפתח פתאום. התור תמיד ייעצר למספר דקות או יותר ואף אחד לא יטרח להסביר לממתינים למה או מתי ישוב להיפתח. 

כי שליטי מחסום קלנדיה אינם מדברים עם הפלסטינים. לפעמים יואילו להגיד מילה או לנדב הסבר לנשים היהודיות שבאות לצפות שם (כמונו) אבל אף פעם לא לפלסיטינים. איתם הם מדברים רק ברמקולים, צועקים עליהם בעברית מעורבת בערבית – לזוז לפה, ללכת לשם, לעמוד, לשתוק, לחזור אחורה. הם, הפלסטינים, תמיד נתפסים כאויב, כמטרידים, כמי שמבלבלים את המוח, שאינם זכאים לדבר ובוודאי שאינם זכאים שיקשיבו להם. 

גם הסביבה בה ממתינים בקלנדיה, מבזה ודוחה. השטח מזוהם בצורה בלתי רגילה. השירותים לא פועלים, חורים פעורים ברצפת באזור ההמתנה, השלטים האדיבים בעברית באנגלית ובערבית הם ממש לעג לרש, והפלסטינים למודי הניסיון מתייחסים אליהם ככאלה.

שעתיים (בין ארבע לשש) צפינו בנעשה במחסום קלנדיה לפני שהמשכנו אל המחסומים האחרים. ראינו נשים ותינוקות בידיהן ממתינות למעלה מחצי שעה בקור המקפיא של אחר הצהרים (מדדנו זמן). ראינו אישה עיוורת מתקדמת לאט לאט ובזהירות בין המכשולים הפזורים ברחבת ההמתנה אל המסלולים המוקפים ברזל ותיל, שנראים יותר ככלובי אדם מאשר כשביל הראוי למעבר יומיומי של אלפי אנשים. ראינו את הרוכלים הקטנים מציעים מסטיק בשקל, כדי לעזור בפרנסת הבית. ראינו נהגי מוניות מציעים לבעלי תעודת הזהות הכחולה (ישראלית) לנסוע לחיזמה כי שם הם יכולים לעבור מהר יותר ללא בדיקה. ראינו שוב רק עמדה אחת או שתיים פועלות (מתוך רבות מושבתות) ואת המסלול הומניטרי הסגור בפני אלה שעבורם הוא מיועד. צפינו גם במבנה החדש שנבנה בסמוך למחסום הקיים. עוד מחסום, שלמרבה הייאוש גם הוא מן הסתם ינציח את כל העוולות המוכרות. 

בכל זאת זכינו לרגע אחד של שמחה, כשתמר נתנה ליונס, ילד קטן שמנסה להתפרנס שם, את הצילומים שצלמה אותו במשמרת הקודמת. כיף היה לראות את החיוך הרחב של ילד שכל כך רצה להצטלם על רקע חומת ההפרדה כשהוא מסמן וי בידו… 

נסענו לא-רם, לראות שוב בעיניים כלות איך הצליחה ישראל להפוך את העיירה שפעם שקקה חיים, לגיטו כלוא מכל עבר  בחומה אימתנית. א-רם של היום היא מקום עצוב, כבוי ומרוקן. פגשנו שם חבר של תמר ורוני, שסיפר כי היום בצהרים עצרה המשטרה את בן דודו באשמת שב"חיות בעת ששהה בשועפט (שהרי כידוע שועפט היא חלק בלתי נפרד מירושלים רבתי ותושב א-רם הפלסטינית נחשב בה לשוהה בלתי חוקי).

במחסום ג'בע-ליל עצרנו לצד הדרך ושם הסביר לנו באדיבות מפקד המחסום החביב שהוא והמחסום נמצאים שם "כדי להגן על המתנחלים", וכי שלא כמו למתנחלים – לנו אסור להיות שם. תמר הסבירה בחביבות לחייל, שהאיסור שלו חסר תוקף, שצו האלוף שעליו הוא מסתמך אינו רלוונטי עוד, ושבכל מקרה זכותינו וחובתנו (חובה שנטלנו על עצמנו) היא לצפות, למחות, ולתעד את כל המחסומים הפרוסים ברחבי הגדה, כולל מחסום זה. לאחר דיון קצר, במהלכו שקל החייל לקרוא למשטרה בעוד אנו התעקשנו שלא נזוז עד שנסיים, הכריע הקור העז את כולנו. נפרדנו תוך הסכמה שלא להסכים והבטחה שעוד נשוב.