07:00 שיח' סעד

תנועת העוברים הדלילה זורמת ללא עיכובים במעבר. 

07:20 סוואחרה

ביקשנו לעבור לצד הפלסטיני והחיילים אישרו לנו. בצדו הפלסטיני של המעבר, היה בוץ רב וטובעני (ראו תמונות) באזור הקרוסלות וכן באזור החלון בו אמורים להגיש תעודות. כדי שלא ליפול בבוץ, העוברים במחסום סבבו על אחד מברזלי הקרוסלה. ראינו אישה עם ילד שהסתבכה ונאלצה להניח את הנעל ישר בתוך הבוץ. המפקד סיפר שבכל גשם חזק, סחף מגיע למחסום וקשה לעבור בו. הוא סיפר שפנה לפני יומיים וביקש שהחברה הפרטית המטפלת במקום תגיע, אך לא נעשה דבר. בינתיים, לאחר שהצענו להניח קרש בכדי להקל על המעבר, הוא הורה לחייל להניח קרטונים על הבוץ. התמונות, כאמור, לפניכן.

דיברנו עם אריה, דובר המינהל האזרחי והוא ביקש שנשלח מכתב ואז יטפלו בכך. כך נעשה.

08:00 אל-בוואבה  (הפשפש)

נכנסנו לצד הפלסטיני כדי לבחון את התקדמות עבודות העתקת הגדר מזרחה, כפי שנמסר ממת"ק העוטף. נכנסנו, סיירנו במנזר הקרוב, וצילמנו את גן הילדים היחיד (בירושלים? בעולם?) שחומת הפרדה מעוטרת בעליזות משמשת גדר לחצר המשחקים שלו. הזוי.  ראינו חפירת-הכנה להנחת החומה, אף על פי שלא הצלחנו להבין בדיוק מה יהיה התוואי שלה. מצורפות תמונות. כשיצאנו, הייתה לנו שיחה עם חיילי המחסום – הסברנו את עמדותינו ושמענו השגות עליהן, וגם הסכמה חלקית.

08:30 – ואדי נאר

עם הגעתנו, עשינו פעמינו ישירות לעבר תמרור זכות הקדימה המפורסם הניצב בקצה נתיב עיכוב המכוניות, כפי שהבנו שסוכם עם מפקד הגזרה, א.  לפני כמה שבועות (ראו דו"ח מ-25.2.09: "מפקד המחסום קרא למ"פ של האזור מטעם מג"ב, א. וזה, אחרי שיחה ארוכה בנוכחות קצין המת"ק ע., נאלץ להסכים שנעמוד למטה, סמוך למפרץ הצר המשמש לעיכוב הטרנזיטים…, ובינתיים חשוב לנו לומר לכל מי שיוצאת לשם לא להיבהל ולא לוותר על עמידה "בתוך" השטח המגודר של המחסום, במרחק מה מהטרנזיטים, (מאחורי התמרור המשולש של "תן-זכות-קדימה".)

 מפקד המחסום ע. ניגש אלינו מיד והורה לנו לנוע אחורה אל מחוץ לשטח המחסום. הוא הזהיר אותנו שיעכב אותנו אם נסרב. זזנו אחורה כמה מטרים והתחלנו לעשות טלפונים כדי לאתר את המג"ד או את ע., קצין יחידת המעברים, שהשתתף גם הוא בפגישה שבה סוכם על המקום שבו נוכל לעמוד במחסום המחודש.

בשלב כלשהו, מפקד המחסום ניגש והתעקש שנעמוד רחוק עוד יותר, ליד הרמזור ביציאה – זאת, לטענתו, על סמך שיחה עם הסמ"פ. סירבנו והוא לקח לנו את תעודות הזהות ועיכב אותנו. בשעה שמפקד המחסום מילא את טופסי העיכוב שלנו, השגנו לבסוף את המג"ד א. בטלפון. הנ"ל לא התנצל על הפעולות של מפקד המחסום וניסיונו לדחוק אותנו הרחק מהמחסום, אלא מיד תקף אותנו על כך שהתקדמנו כמה מטרים ממה שטען שהיה הסיכום בינינו – לפי דבריו, בדיוק בקו גדר הבטון הצהובה. למותר לציין, שלפי הבנתנו הסיכום הגדיר תחום פחות נוקשה. השיחה הייתה קשה, ולמרות שחזרנו והסברנו מה שכבר נקבע ע"י עורכות הדין שלנו, ששטח המחסום אינו שטח צבאי סגור, וכשמחליטים להכריז עליו ככזה, צריך להראות צו אלוף בצירוף מפה בשלב מסוים, הנ"ל התעקש ששטח המחסום סגור בפנינו ואנחנו חייבות להישמע להוראות מפקד המחסום.

בשלב זה, הגיע הסמ"פ ס., לאחר דין ודברים שלא הביא לתוצאות חותכות,  הגיע מפקד המחסום עם טופסי העיכוב. סירבנו לחתום עליהם, הוא לא התעקש והחזיר לנו את התעודות. ביקשנו לדעת מה ההשלכות של טפסי העיכוב וס. הסמ"פ אמר שמכיוון שלא חתמנו עליהם לא יעשו איתם כלום. הם יישארו ביחידה ויקבלו סיווג של 'ביטול מינהלי'. מחינו בתוקף על כך שהשוטרים במחסום ניצלו את תפקידם ורשמו דו"חות נגדנו בתואנות שווא כדי להרתיענו.

אנחנו מוכרחות להודות, שבאופן עקרוני, יש לנו הרגשה שקצת מיותר להתעסק בדברים האלה, ונראה לנו כי הדרך הנכונה לנקוט בה היא לעמוד סמוך לגדר הבטון הצהובה ובשעת הצורך, אם יש צורך לדבר עם הפלסטינים המעוכבים, לנוע קדימה כמה מטרים, אך לא לעבור את התמרור.

ומסקנות מכל הסיפור המעצבן:  מקום העמידה שלנו – ליד הגדר הצהובה, מצד המחסום, עם אפשרות להתקדם כשיהיה צורך בכך. 

ועוד מסקנה: כשצריכים להגיע לשדה התעופה בצהרים (שירה), רצוי לא להסתבך בוויכוחים עם מפקדי מחסומים, אפילו אם הם מרגיזים. בנוסף לעיכוב אפשרי, אולי מעצר, צריך לכתוב דו"ח מפורט וארוך אח"כ…