בית לחם והסביבה, יום חמישי, 10.3.2003, אחה”צ משקיפות: מיאה ב. נורית ס. (מדווחת) מת”ק עציון: הגענו למת”ק בערך ב – 14:30 וראינו כי מחכים שם אנשים מעטים. אחד מהם חיכה מהבוקר לכרטיס המגנטי. צלצלנו למת”ק ודיברנו עם דינה שאמרה כי היא תבדוק את העניין. אחרי כ-20 דקות קראו לו והוא קיבל את הכרטיס המגנטי. איש אחר ביקש עזרה בנוגע למצבה של אישתו. היא נולדה בכווית להורים פלסטינים שנהרגו בתאונה. הובאה לירושלים על ידי סבא אשר נפטר לאחר מכן והשאיר אותה בבית מחסה נוצרי ליתומים. עכשיו היא באמצע שנות ה-20 ואם ל-4 ילדים. היא מעולם לא קיבלה תעודת זהות מכל סוג שהוא וכל הניסיונות להשיג זאת עבורה נכשלו. בעלה ניסה לקבל עבורה תעודה מהמת”ק הפלסטיני אך בקשתו נענתה בסירוב. הארגון הנוצרי שגידל אותה גם הוא ניסה ונאמר לו שעכשיו בכלל לא נותנים תעודות זהות ושהם צריכים לחכות עד שהמצב הפוליטי ישתנה על מנת לבקש שוב. הרגשנו שאיננו יכולות לעזור לאיש הזה היות ובעיתו היא בעצם אל מול השלטונות הפלסטינים. ובכל זאת אי אפשר להבין איך אשה זו בכלל מסתדרת מכיוון שתעודת זהות היא ממש הכרחית אם היא רוצה להגיע לאן שהוא – הפלסטינים תמיד מתבקשים להציג תעודות זהות. בלי תעודת זהות הפלסטינים למעשה אינם יכולים לעזוב את ביתם מבלי להיתקל באיזו שהיא צרה. מעט האנשים האחרים שהיו במת”ק טופלו ועזבו תוך זמן קצר. מחסום עציון: המחסום לא היה מאויש. אל ח’אדר: לא הייתה שם נוכחות צבאית אבל היתה ההתקהלות הרגילה ופקקי תנועה. מחסום בית-ג’אללה: הצצנו לשם בדרכינו לוולג’ה ולא ראינו שום דבר יוצא דופן. וולאג’ה נסענו בעיירה השלווה והנעימה ופגשנו את אחמד, כבן 50, ראש ועד העיירה , שהזמין אותנו לביתו לתה. דיברנו איתו על אודות המצב שם וגם על מצבו האישי. כבר כמה שנים שהוא אינו מצליח לקבל כרטיס מגנטי. בעבר הוא עבד כקבלן באזור ירושלים והיה מיודד עם אנשים רבים כמו – מהנדסים, אדריכלים וקליינטים. עכשיו הוא אינו יכול לעבוד וחייב להסתפק ברעיית מספר כבשים השייכות לו.