התראות מחסוםWATCH – פברואר 2008

מחסום בית לחם (‘המעבר רחל’) הוא אחד מה’טרמינלים’ שהוקמו על ידי משרד הביטחון כדי לארגן את המעבר מהגדה המערבית הדרומית לירושלים. כ-4,000 אנשים עוברים בו מדי יום, בדרכם לעבודה בין השעות 05:00 ל-08:30, ולאחר מכן חוזרים הביתה – בין השעות 15:00 ל-17:00. זוהי ההודעה שנמסרה בכנסת על בניית הטרמינלים:

פרוטוקול מספר 495

– ישיבת ועדת הפנים והסביבה

10:00 – יום רביעי, 27 ביולי 2005

(נאום של מר. טייבר)

“המדינה ומשרד הביטחון קיבלו על עצמם את המשימה להפוך את המעברים הללו למעברי הכי אנושיים שניתן, שיספקו את השירותים המתאימים ביותר בכל מובן המילה. מבחינת המראה והאספקטים הפיזיים – הם חייבים להיות ההכי אטרקטיביים, המתאימים והנכונים עבור האנשים המשתמשים בהם. ומבחינת הטרמינלים – הם צריכים להיות ברמה שווה לטרמינלים בינלאומיים”.

זה נשמע כמו בדיחה רעה. “אנושי … שווה לטרמינלים בינלאומיים?” אין שירותים; אין ספסלים; אין הגנה מהאלמנטים; אין “מעבר אנושי” שמתחשב בנוכחות ילדים ונשים; אין בר מים – (ומה surprising – גם לא דוטי פרי).

ה’טרמינל’ עבור העוברים ברגל נבנה כאולם מרווח בצד הישראלי עם 12 עמדות בידוק. אך רק חמש מהן פועלות. בהשוואה, בצד הפלסטיני יש רק 2 עמדות בידוק. וכך נגרמת צפיפות נוראית שמסכנת את כולם במחסום כל בוקר, כאשר אלפי אנשים מנסים להגיע בזמן לעבודה.

הגענו למחסום ב-05:10. אנשים התחילו לעבור מספר דקות לפני כן. מאחורי הקירות בסביבות המחסום – אזור שאנחנו לא יכולים להיכנס אליו – עומדים פועלים פלסטינים מדוכאים אוחזים במעיליהם, חגורותיהם לא סגורות, נעליים בידיהם, או נועלים נעליים בלי שרוכים. תופעות אלו אינן נראות בסיפור ‘מרקם החיים’ ו’ההיבט האנושי’… ולא גם אנשים הרצים לעבר עמדות הבדיקה, מושכים את בגדיהם, בתקווה שהתחבורה לעבודה לא “תברח” להם בינתיים.

זהו גיהנום יומיומי שמאפיין את המחסום הזה. צעיר אחד מחזיק תינוק היה עומד בתור באזור המחסום, ליד הכניסה. הוא obviously חיכה לאמא של התינוק. השומרים ניסו לגרום לו לעבור מהמחסום, אל הקור הקיצוני בחוץ. הפעם, נשקל שיקול דעת, והוא הורשה להישאר עומד באולם. כנראה שהתינוק לא היה שלו; אמא שלו הייתה בצד השני, אך עם הצפיפות הנוראית היה בלתי אפשרי ליצור מקום שהיא תוכל להגיע לראש התור. אז התינוק עבר מיד ליד עד שהוא נחת בידי הצעיר הזה. לקח 50 דקות עד שהאמא והתינוק התאחדו.

גבר נוסף החזיק תינוק חולה, וילדה בת 11 ליוותה אותו: הוא ביקש מהשומרים לאפשר לו לצאת מהמחסום בלי לעמוד בתור. הוא הציג את תעודת הלידה של הילדה – המאשרת שהיא אכן בת 11. אך לא – הוא יכול היה לצאת עם התינוק, אך לא עם הילדה הגדולה! הוא חשש שהילדה לא תמצא את דרכה הביתה לבד. אז מה? הילדה נאלצה לחזור הביתה לבד. (5 בפברואר 2008)

המחסום בצד הישראלי נפתח ב-05:05. רק ארבע עמדות בידוק היו פתוחות. הצפיפות הייתה נוראית. יותר ויותר אנשים נדחסים יחד בצורה בלתי אנושית: האנדרלמוסיה הייתה מוחלטת.

לא הייתה שום אפשרות לעזור במקרים “שוליים” – כמו אדם שלכרטיס המגנטי שלו נרשם תאריך תפוגה ב-2009 אך “המחשב בעמדת החייל מציין שהכרטיס יפוג השבוע”; או אדם שעבד ללא בעיות עד יומיים לפני, אך מאז אתמול נמצא ברשימת שחור של השב”כ. ב-06:55 נפתחה עמדת בידוק נוספת על ידי קצין. ביקשנו ממנו לנסות להזיז את ההמונים. הוא התיישב בעמדה שבה לא פעלת מערכת היציאה. אנשים עמדו בתור מאחורי אותה עמדת בידוק. אחרי זמן מה, כשהבעיה התבררה, הוא עבר לעמדה אחרת, וזה כמובן גרם לעוד אנדרלמוסיה.

המצב היה חסר שליטה ואגרסיבי. הפלסטינים דחפו, צעקו וטעמו. השומרים צעקו עליהם לזוז אחורה. לפעמים השומרים דחפו אותם בניסיון לגרום להם לזוז אחורה. חלק מהאנשים ניסו לעבור דרך עמדות שלא היו מאוישות. חלק הצליחו, אחרים לא.

בשעה 06:50 גבר בן כ-45 התמוטט לאחר שעבר את המחסום. אנשי צוות הביטחון הקראו לאמבולנס שלקח כ-20 דקות להגיע. הם בדקו אותו, ורופא עיניים פלסטיני שהיה שם גישור בין הצוות (שלא דיבר ערבית) ובין המטופל. על פי אנשי צוות האמבולנס, הגבר לא סבל מהתקף לב, והם קראו לאמבולנס פלסטיני. האיש פונה אחרי ששכב על הרצפה כ-שעה. הוא התמוטט עקב שברים בצלעות כתוצאה מהצפיפות. משטרת ישראל ומשטרת הגבולות נתנו לו טיפול ראשוני.  

לגבי המצב הכללי במחסום, הייתה להם רק פתרון אחד: לצעוק על אנשים לעמוד בתור, לסגור עמדות כשלא היה סדר (מה שגרם להחמרת הצפיפות), ולפתוח מחדש את העמדות כשעונש קולקטיבי לא עזר. דיברנו עם שוטר וביקשנו ממנו לאפשר לנשים לעבור – הן היו חסרות ישע מול האנרכיה. תשובתו: הן יחכו כמו כולם. (7 בפברואר 2008).

כיוון שאנו רואים את המראות האלה מדי יום, התלוננו לאחראים מספר פעמים. ב-16 במרץ 2000 שלחנו את המכתב הבא למר. מתן וילנאי, סגן שר הביטחון: אלוף גד שמני, מפקד פיקוד המרכז; אלוף יוסף משלב – מתאם פעולות בשטחים; תת-אלוף יואב מרדכי, ראש המנהל האזרחי.

“בוקר טוב.

היום יום ראשון – תחילת השבוע העבודה. זו לא מידע חסוי. כל תושב ואזרח ישראלי יודע שיום ראשון הוא תחילת השבוע העבודה.

כעת 06:00 וכבר הייתה ‘קרב’ בכניסה למעבר רחל (מחסום 300) – אך היום זה גרוע יותר מהרגיל. אנשים מהחברה האזרחית שמנהלת את המתקן מתנהגים באלימות קיצונית, דוחפים, מקללים – התנהגות מזעזעת (וזה תיאור מרוסן).

06:00 – פנינו לקו החם של צה”ל – ” אני לא בטוח שאני יכול לעזור לגבי החברה האזרחית – פניתי ל-DCO – אך בשעה הזו … ויום ראשון…”

06:05 – המחסום סגור – הלחץ עצום, מה הפתעה, מי היה מדמיין לחץ כזה בבוקר יום ראשון?

המצב הזה נמשך במשך שבועות. אמרו לנו שייפתח עוד סווטל ב בית לחם – מתי זה יקרה? למה ההתעללות היומית הזו? חייבת להיות אסון לפני שזה ייפסק?

06:30 – הכניסה עדיין סגורה. לבסוף – נפתחה עמדת בידוק חמישית.

כמה עובדים יאחרו היום לעבודה?

כמה השפלה תשאר בזיכרונם?

מכתב זה התקבל תשובה רק מהמשרד של ראש פיקוד המרכז, בהודעה כי המחסום הוא באחריות משטרת ישראל – מחוז ירושלים, ושאילתנו הועברה אליהם.

הזה היה כתוב על ידי האלוף המפקד של פיקוד המרכז – הכוח הריבוני ביהודה ושומרון!