הגדר ומרחב התפר
מכוּנים בהמעטה מכוונת - קו התפר
שתפו:
מעבר לגדר ב 21 מובלעות 250000 אנשים
אדמות חקלאיות של פלסטינים כלואות מעבר לגדר ההפרדה: "קו התפר"
לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2002, הוחלט למנוע את המעבר החופשי בין הגדה המערבית לבין ישראל – מעבר שהיה קיים יותר מ-30 שנה – באמצעות הקמת מכשול ההפרדה – “הגדר”. תכנון תוואי הגדר לא נצמד לקו הירוק, אלא התפתל במקומות רבים וחדר אל הגדה כדי להשאיר בשטח ישראל התנחלויות רבות ככל האפשר, ואף נלקחו בחשבון שטחים נרחבים להתפתחותן העתידית. השטח הכלוא בין הגדר לקו הירוק מכונה מרחב התפר
.
רבים מכנים את האזור “קו התפר” מרחב זה איננו קו כלל וכלל, כאן נמצאות המובלעות של ההתנחלויות הקרובות לקו הירוק (כמו אלפי מנשה ואלקנה), כתריסר כפרים פלסטיניים שהגדר ניתקה ממרחב הגדה, ושטחים נרחבים של אדמות חקלאיות השייכות לכפרים הפלסטיניים שהגדר הפרידה אותן מהם. בסך הכול נמצאים במרחב התפר כ-140,000 דונם של אדמות חקלאיות פלסטיניות, שהם כ-12 אחוזים מכלל השטח הניתן לעיבוד חקלאי בגדה המערבית. מי שמכנה זאת “קו התפר” מטעה וממעיט בערך אבדן בקרקע של כפרים רבים.
לכל מרחב התפר, אף שהוא שטח כבוש שלא סופח לישראל, אסור לפלסטינים להיכנס בלא היתר, בעוד שישראלים, ואף תיירים, יכולים לנוע בו בחופשיות.
הגדר הוצמדה לבתי בית אמין והפרידה את התושבים מאדמותיהם. המחסום נפתח שבועיים בשנה
בדרך למשתלה מעבר לגדר
למחסום אליהו יוכלו להיכנס רק אחרי השעה 9 בבוקר, כדי לא להפריע למתנחלים היוצאים לעבוד בישראל. המשאיות עוברות שם בדיקה מדוקדקת: מורידים את הסחורה עם מלגזות למשטחים מיוחדים, וממתינים לכלבנים, ואלה רומסים ומלכלכים את השתילים. כל משאית נבדקת 30 דקות ורק 2 משאיות נבדקות בו-זמנית. כלומר מדובר בשהייה של שעות ארוכות במחסום, איחור רב בהבאת הסחורה למשתלות, בנוסף לאי הנחת והנזק שגורמים הכלבים.
כל הבקשות לבטל את רוע הגזירה לא נענו, ובעלי המשתלות הנואשים המשיכו לסבול בשקט. כאשר שאלנו: למה? התשובה הייתה כמו תמיד: מסיבות ביטחון. כעבור 8 חודשים נגוזו סיבות הביטחון וללא כל הסבר בוטלה הגזירה והסדר הקודם שב על כנו. “אם אתם דואגים לביטחון”, אומרים לנו, “בנו חומה עד השמים, אבל על הגבול, לא על האדמות שלנו”.
מתוך דוח 22/7/2018 .
להמשך קריאה...
ארוכה וקשה הדרך לחלקה החקלאית
להמשך קריאה...
Photo: קרין לינדנר
בעלי המשתלות מחכים לבדיקת הצמחים במחסום אליהו
כפרים פלסטיניים מבודדים במרחב התפר
לפי נתוני האו”ם חיים היום (2020), 11,000 פלסטינים בכפרים הפלסטיניים במובלעות מרחב התפר
, שהגדר ניתקה מהגדה. בכפרים מבודדים אלה – כמו ערב א-רמאדין בדרך לאלפי מנשה, אום אל-ריחן בצפון הגדה, או נבי סמואל ליד ירושלים – חיי התושבים בלתי נסבלים. התושבים חייבים להצטייד באישורים כדי לשהות בביתם הפרטי, וילדים קטנים לשאת תעודת לידה מקורית כדי לחזור הבייתה מבית הספר.כדי להגיע לכפר השכן או לעיר הקרובה (הנמצאים ממזרח לגדר), לבתי הספר, לעבודה ולכל צורך כלשהו, עליהם להצטייד בהיתרים ולעבור במחסומים בדרכם הלוך וחזור. משפחותיהם וחבריהם, תושבי הגדה, אינם יכולים כלל לבקר אותם. האבסורד הוא שמהכפרים האלה הם דווקא יכולים להגיע לכל מקום בישראל בלי לעבור במחסום כלשהו, אך כבעלי תעודות זהות פלסטיניות אסור להם להימצא בה ללא אישור.
אין ספק שהניתוק שנכפה על תושבי הכפרים מסביבתם הקרובה פוגע קשות בכל תחומי החיים, בכלכלה, בחינוך, בבריאות ובמרקם המשפחתי והחברתי.
נבי סמואל - 1099-2099
מותר לי לצאת מכאן?
האדמות החקלאיות של הפלסטינים במרחב התפר ומשטר ההיתרים
חקלאיים”. מלכתחילה היו השערים רחוקים זה מזה ומדרכים חקלאיות, ולעתים הגישה אליהם עם כלים חקלאיים קשה עד בלתי אפשרית. ואז הפכו השערים למחסומים. מתוך 76 השערים שנפתחו לצרכים חקלאיים לאורך מאות ק"מ של הגדר, פעילים כל השנה רק 26, ואף הם סגורים רוב שעות היום. כמחציתם (13) פעילים כל ימות השבוע, והאחרים רק פעמיים או שלוש בשבוע. פתיחתם ונעילתם של כל השערים הפעילים נעשית על ידי חיילים לפרקי זמן קצרים, בפועל לכ-15 דקות בלבד, והם כפופים לאיחורים והמתנה ארוכה לבוא החיילים. גם קבלת אישור להעביר לחלקות את החומרים והכלים החיוניים לעיבודן מחייב משא ומתן ארוך ומייגע עם המִנהל האזרחי. אשר ל-50 השערים הנותרים שאינם פעילים כל השנה - כמחציתם אינם נפתחים כלל, ואחרים, הנקראים "שערים עונתיים", סגורים רוב ימות השנה.
השערים/מחסומים לא הקלו על החקלאים ולא מנעו את הרס החקלאות. במקום שחקלאי יוכל להגיע לאדמותיו בדרך קצרה, בכל עת, ללא הגבלת זמן, עם העובדים הנדרשים לסייע לו בעבודה, ועם כל הציוד הנחוץ לו, הוא מצא עצמו עומד בפני מצב חדש: הוא אינו יכול להיכנס לשטח שלו אלא אם כן יש לו היתר מיוחד, במקרה הטוב דרך שער מרוחק שנפתח פעמיים או שלוש פעמים ביום לפרקי זמן קצרים. חקלאי שנכנס לשטחו בבוקר כדי לעבוד רק כמה שעות או כדי להפעיל את ההשקיה, אנוס להישאר שם שעות ארוכות, או אפילו כל היום, אם המחסום נפתח שוב רק בצהריים או בערב. בתנאים אלה, מעטים מאוד החקלאים שהקימו מערכות השקיה בחלקותיהם שבמרחב התפר, ונמנעת האפשרות לקיים במרחב התפר חקלאות יעילה. זוהי פגיעה בפרנסתם של כ-200,000 תושבים.
בשנים האחרונות עקבנו אחרי השטחים שהוחזרו לפלסטינים בכפרי ג’יוס, פלמיה וכפר ג’מאל, כשגדר ההפרדה הועתקה מערבה בעקבות פסיקת בג”ץ. מאדמות שוממות כמעט לגמרי, למעט עצי זית זנוחים, הן הפכו לגן פורח ומניב, שחלקותיו מסודרות ומוקפות גדרות אבן להגן עליהן מפני חזירי הבר, ומערכת השקיה מתוכננת היטב, המאפשרת לגדל גידולים שונים.
רא"מ מסחה, נידאל עאמר, מספר על מצוקת התושבי בכפרים שאדמותיהם נמצאות במרחב התפר, מעבר לגדר.
על המסיק והשערים/המחסומים העונתיים
ענף הזית
הוא “חקלאות הצומוד” של הפלסטינים, הגידול היחיד שאינו דורש עיבוד רציף, ולכן הוא הגידול העיקרי בשטחים שהכניסה אליהם נאסרה ללא אישור או תיאום מיוחד. למרות כל התחייבויות לבעלי אדמות מרחב התפר , בחורף מוקצים לכל כפר רק 2–3 ימים לטיפול במטעים, ולפעמים גם זה נמנע מהם. במהלך השנים חלה הרעה של ממש בתנאים המאפשרים את המסיק: השערים העונתיים נפתחים בכל כפר רק לפרקי זמן קצרים ולא למשך כמה שבועות, והתאריכים נקבעים ללא התחשבות בצורכי החקלאים.
עונת מסיק הזיתים, שהייתה בעבר חגיגה של מפגשים משפחתיים, נהפכה למשימה שקשה לעמוד בה בגלל אי מתן היתרים מספיקים ומחסור בידיים עובדות. לעזרת החקלאים הפלסטינים מתגייסים כל שנה ארגוני זכויות אדם וישראלים וזרים המורשים להגיע למרחב התפר. החגיגות המשפחתיות בוטלו.
לאחרונה קבעו מומחים שהיבול של כרמי הזיתים בשטחים האלה נמוך מהיבול בשטחים שהגישה אליהם חופשית. אולם האיסור לעבד את המטעים פוגע קשות לא רק בפרנסתם של החקלאים: אם המטעים לא יעובדו והפרי לא יימסק, השטחים האלה עלולים להיחשב כ”אדמות מדינה” ויופקעו לטובת ההתנחלויות הסמוכות להם.
Photo: מחסום ווטש
אשה מוסקת ב-2020
