א-ראס, ג'וברה (כפריאת), ענבתא, יום ג' 6.5.08, אחה"צ
14:15
שער הכניסה לג'ברה
השער, כמו תמיד בחודשים האחרונים, נעול בשני מנעולים. אני ניגשת למחסום הגדול (תאנים) לבקש מהחיילים לפתוח את השער עבורנו. מפקד המחסום מוציא מפתח וצועד איתי אל הכפר; שיחת חולין מנומסת, ואז בעודו מסובב את המפתח במנעול הראשון אני אומרת "ואי, זה בטח כל כך מדכא לחיות ככה נעול בתוך הבית שלך כמו בבית סוהר; תאר לעצמך..." "נעול? למה נעול?" החייל שואל בעודו עובר למנעול השני. אני מציצה בפניו; אין חיוך אירוני וזה גם לא נראה כמו ציניות בפנים חתומות אלא-מתי-כספי. גם לא נראה כמו רוע מכוון; פשוט מן נתק כזה בין מחשבה לפעולה - הנתק הזה שמאפשר לאנשים לא רעים במיוחד וגם לא טובים במיוחד לקחת חלק בעוולות. אני מצביעה על ידיו שמחזיקות במפתח ובמנעולים; "תראה, רק לך יש מפתח לכפר הזה." הוא לא עונה, אבל גם לא מביט ישר אלי. אולי עכשיו המבט הושפל בעוד המחשבה החלה להתחבר לפעולה? לא יודעת; בטח רק מדמיינת בתקווה...
14:20
ג'ברה, שער הילדים
שישה חיילים מתגודדים במחסום; חילוף משמרות. אף לא מכונית או הולך רגל פלסטיני אחד.
א-ראס
כעבור דקה באראס. המחסום נראה ריק לגמרי כשאנחנו מגיעות - לא רואות מכוניות אבל גם לא רואות חיילים. יכול להיות שהסירו מחסום??? לא; תעתוע רגעי. 3 חיילים מאחורי הבטונדות, מתארגנים לקראת משמרתם החדשה. מעבר המכוניות נעצר ל 10 דקות. כ 4 מכוניות ממתינות במורד הכביש.
החיילים מתחילים לעבוד. המשמרת הזו רגועה במיוחד - אין בידולים, אפילו אין התראות; גם אין סגר החיילים טוענים. איך זה שהם לא יודעים? אנחנו תוהות. בכל מקרה, החיילים עושים ביעילות אך בשיעמום את מה שמפקדיהם הורו להם: הצצה חטופה במכוניות שעוברות ומדי פעם מבקשים ממכונית לעצור ומהנהג לפתוח את תא המטען; עוד מבט ואולי מבקשים לפתוח איזה שקית, ואז הלאה. בידוק מדגמי. די מהר נהיה ברור שבמקום הזה היום כל הנוכחים -- כל מי שעובר, צופה, ואפילו מי שבודק (שלא כמו בד"כ) - חושבים שהמחסום מיותר.
14:45
כ 9 מכוניות במחסום תאנים מחכות בתור להיכנס לארץ.
15:00
ענבתא
אין בכלל מכוניות או הולכי רגל; אף לא אדם אחד שמנסה להיכנס או לצאת מטול כארם עכשיו במחסום. אנו מייד ממשיכות הלאה לבית איבא, תוהות לגבי העדר התנועה.