Sat, 15 July, 2017 - סיור בגדה. חום יולי 2017
רשמי סיור לגדה, 15.7.2017 / רעיה ירון
כבר 10 שנים שאנו חברות מחסוםWatch מקיימות את הסיורים כדי שאנשים, שחושבים שכבר חוו הכל, יחוו מכלי ראשון מה פירוש להיות נתין תחת כיבוש.
האם יחזרו אחרת לביתם הממוזג?
האם יטו כתף במאבק לסיום הכיבוש?
וסימני השאלה נותרים בעינם. הרוב ימשיכו להיות ספונים בביתם.
יש שיקלידו את המילה “יאוש”. ויעברו לפוסט הבא.
נקודות האיסוף הינן כבשגרה, תחנת רכבת ארלוזרוב וקרית שאול.
המסיירים בגילאים 40 ל-50 . ברובם. הפתעה נחמדה. בשנים עברו הורגלנו לאנשים מבוגרים. שכבר “ראו הכל”, וכדי שהמילה תהיה אכן, “הכל” הם רוצים לראות גם מה שקורה בשטח שנכבש על ידינו לפני 50 שנה. 50 שנה ארוכות מדי.
“עולם קטן”: בסיור בחור כבן 25 שסבא שלו היה הרופא של ילדיה של פיצי, המדריכה. ופיצי אומרת: “ואיזה רופא הוא היה. רופא של פעם”.
לסיורים שלנו מסלול כמעט קבוע. והסיור הנוכחי, מתנהל במסלולו הרגיל בכפוף לשינויים מתבקשים.
ארוחת הצהריים בנבי אליאס, הוקדמה לסביבות השעה 12.00. חצי שעה של אתנחתא עם הפלאפל והארוסה ב-5 ₪. מלקקים את האצבעות. טעים ומהנה לחך וכמובן, לכיס.
משם אנו אמורים לנסוע למועד פתיחת המחסום החקלאי בחבלה. חבלה הינו מחסום חקלאי ב “מרחב התפר”. מרחב שאין בו מרחב. ו’תפר’, כמו המרחב. כמו המילים המכובסות של מילון הכיבוש. בדרכנו למחסום החקלאי חבלה שנפתח לזמנים קצרים רק לפלסטינאים, אנחנו עוברים ב”מחסום קצה” הקרוי ‘מעבר אליהו’. ‘מעבר’ קוראים לו, גם אם הינו מחסום לכל דבר. כי ‘מעבר’, מסתנן בין השניים בצורה קלה יותר מאשר ‘מחסום’, עם האות ח’ החוסמת. שם סווגנו כ”חשודים”. למה? כי לשאלה מאיפה באנו, ענינו שאכלנו צהריים בנבי אליאס. וזה כבר הגדיש את הסאה, על מנת שיפנו אותנו ימינה לבדיקה מעמיקה יותר: דבר שגזל מאיתנו זמן שלא נלקח בחשבון, וכך הגענו לאחר פתיחת המחסום בחבלה.
בצר לנו, דווקא התרשמנו שהבדיקה ב’מעבר אליהו’ הדגימה למסיירים, כמה ‘המעבר’ אינו מעבר אלא מחסום, גם אם יקראו לו ‘מעבר’. ומכאן, התובנה, ש”ככה זה” בכיבוש. העיכוב לבדיקה יכול להתרחש אפילו בגין הפסקת אוכל אצל הפלסטינים שאיחור לחלון הזמן הקצר של פתיחת המחסום – הינו בעיה שלנו. של המסיירים. שלא מוותרים להשקיף מקרוב על הכיבוש.
חבלה: המחסום פתוח, השעה 13.25, חום איימים, כמעט ואין תנועה.
החום מתיש את כולם.
כמעט גם את הכיבוש.
כמעט.
אך ידו של הכיבוש על העליונה.
תמיד על העליונה.
בג’איוס, פגישה עם נעים: פועל בנין. הוא בונה את ישראל ועכשיו בונה בכפר סירקין. (לפלסטינים אין עבודות בניה בשטחיהם – רק בישראל או בהתנחלויות – כי אין בניה פלסטינית ב שטח C ) ואני תוהה מתי יבנה בתים במדינת פלסטין?
נעים יוצא מביתו בשעה 03.00 כדי להגיע למחסום אייל שם הוא, ועוד אלפי הפועלים הפלסטינים, בדוחק ובצפיפות, יוצאים לעבוד בישראל כדי להתפרנס. וכך, ליציאה מהמחסום הם יוצאים עייפים ומותשים. כך מתחיל יום עמלם בישראל הנבנית על ידם לתלפיות.
כתמיד דבריו של נעים, כנים, חותכים וחמים. מבטא בטון ובמילותיו, איך מרגיש נתין תחת כיבוש ועדיין יש בו תקוה, גם אם הולכת ומתעמעמת. ואני תוהה, איך הוריו צפו את הנולד ונתנו לו את השם ‘נעים’ שכל כך מבטא אותו? או אולי מתן השם היווה השראה ומחוייבות בהמשך הדרך. (סליחה על שהמראתי קצת. הגזמתי).
קדום: פגישה עם סאכר, שעל אף שזו כבר השנה הששית, למאבקו הבלתי אלים עם תושבי הכפר, הוא ממשיך להפגין כנגד גזל האדמות וחסימת הכביש המוביל מכפרו לשכם. בעברית טובה וברהיטות הוא אוהב לספר, לעתים אפילו בחיוך, גם אם אחרי כל כך הרבה שנים, כמה אהב לעבוד בתל אביב, לבלות, לצאת בערב לרקוד. איך היה חלק מחברה של אנשים, בני אדם במובן הפשוט של המילה, יהודים ופלסטינים שעבדו ובילו יחד, התפרנסו, איש בדרכו וביכולותיו, ללא הבדלי לאום – והוא עוד מקווה. כי בעיניו, אין אופציה אחרת זולת התקווה. בינתיים, הוא ותושבי הכפר קדום מפגינים מדי ששי ושבת על מנת שיפתחו להם את הדרך בת מאות השנים ששימשה אותם עד שהוקמה התנחלות קדומים, ו’הילידים’ שעברו לידם, בדרכם לשכם, לא באו להם טוב בעיניים.
הכאב והבושה פוחתים קמעה כשאנו קונים קרטיב שוקולד טעים שממתיק ומרענן אותנו, גם בגלל המחיר. כי זאת יש לדעת, בגלל המחיר, מוכרחים לקנות שניים, כי אחד עולה חצי שקל,וכבר כמעט אין חצאי שקלים. ויש המהדרים וקונים שלושה ונישאר חצי שקל עודף ואז קונים קרטיב למסיירת שעומדת אף היא ליד הדלפק.
ואחרון אחרון, הבית המסוגר והנצור של האני. “הסיפור” שאם לא חווים אותו למראה עיניים, לא מאמינים שדבר כזה יכול להתקיים, ואכן מתקיים. כי לכיבוש, ישנם פתרונות יצירתיים, מסוגים שונים כשהמטרה אחת היא. לסגור, להדק. להזכיר חזור והזכר מי פה השולט. מי הם אדוני הארץ.
ואנו עולים לגבעונת המפרידה בין בתי אלקנה לבית המגודר של האני והמזל משחק לנו ואחד המסיירים, מבטא בעיני אמן ואומר: “שימו לב, למיצב שיבר המים הכחול, המגודר סביב, האין הוא דומה לתמונה הסוריאליסטית של ביתו הכלוא של האני? של הכיבוש כולו?”
ואני מהרהרת ביני לביני, הכלא כולא את הנכבשים והכובשים. גדר וחיץ ביניהם, תותיר את חירותם כלואה.
ואז… ימים ספורים אחרי הסיור מתקבלת החלטת הקבינט, על השמת המגנומטרים בהר הבית ומדינה כלואה בשבי. כמו הבית של האני. כמו השיבר הכחול.
