7:30 – 18:00

יצאנו בבוקר מב"ש, מזג האויר ערפילי ואנחנו הולכות להתלוות לכמה רועים בסוסיא שרוצים להגיע לחלקות מרוחקות מישובם וקרובות להתנחלות וחוששים לעשות זאת לבד.

מחסום סנסנה- מיתר
נראית תנועה דלילה של אנשים. בעיקר כמה טרנזיטים שעומדים בחניה בצד הישראלי וכמה אנשים. אין אנשים במחסום. באזור בדיקת הרכבים ניתן לראות שישנם כמה ממתינים.

כביש 60 
השעה יחסית מוקדמת, ערפל כבד ואין כמעט תנועה.

הגבעות מעט הוריקו בעקבות הגשמים האחרונים אבל כמובן שלא מספיק. אנחנו שומרות על אופטימיות ומקוות שעוד קצת גשם ירד באזור זה.

בסוסיא התנהלות של בוקר.

הרועים עדיין לא יצאו מהאוהלים. אנחנו מתיישבות באוהל של נאסר, קצת מקשקשים, שותים הרבה תה ומנסים לחשוב יחד מה ניתן לעשות בעקבות הבניה המחודשת שהחלה בימים האחרונים על גבעה המרוחקת מההתנחלות.

בסביבות השעה 9:00 אנחנו מתלוות לרועים. טיול בגבעות דרום הר חברון. השמים מתחילים להתבהר והשמש מתחילה לצאת. אנחנו מגיעים עם הרועים לגבעות שמאחורי האתר הארכיאולוגי. נאסר מספר לי שבמוזיאון שבאתר מוצגת מחרשה שהותירו תושבי סווסיא הפלסטינים במנוסתם בשנות השמונים עם פינוי הישוב. על גבי המחרשה, הוא מספר לי, תלוי שלט שעליו כתוב שמדובר במחרשה מהתקופה המקראית. אנחנו צוחקים על הכשרון היהודי לנכס הכל, גם מה שבאופן ברור אינו שלנו.

בסמוך לגדר האתר חרשו היהודים באופן מרופרף ולא יסודי את החלקות וזרעו חיטה. כעת, כשיגיעו העדרים, יוכלו לומר שמדובר בחיטה שלהם ובשטח שלהם. באופן מכוון אנחנו עולים עם העדרים על שדות אלה. הכבשים מאוד מרוצות. הירק נהדר. האוירה פסטורלית ורגועה. אחרי שעתיים פחות או יותר מגיעים שלושה מתנחלים. שניים נשארים מעט מרוחקים ואחד פורץ בריצה לעבר הגדר, צועק ומשמיע הרבה רעש במטרה להפחיד את הכבשים ולפזרן (כפי שנעשה בשבוע שעבר).

כשהוא רואה את המצלמות המכוונות לעברו הוא חוזר לאחור. דקות אח"כ אנחנו רואים שלושה מבוגרים – שני גברים ואישה – ושני ילדים קטנים מסיירים באתר. אחד הגברים, אוחז על ידיו תינוקת קטנה ומוליך יד ביד ילד צעיר, יורד לעברנו.

הבחור הצעיר הנוסף, שכעת ניתן לזהות שהוא זה שניסה להניס את הכבשים לפני זמן מה, נשאר מאחור. האישה גם היא נותרת מאחור.

אבי הילדים, בחור דתי מערד, צועד לעברנו. "הוא חייב לדעת מה גורם לנו להיות כאן". השיחה נעימה למספר דקות. חילוקי הדעות כמובן בלתי ניתנים לגישור אבל יש הקשבה. למבוי סתום אנחנו מגיעים כאשר הוא מצהיר קבל עם ועדה שהוא מאמין באלימות, מוכן להקריב את ילדיו עבור האדמה עליה אנחנו עומדים ומי שמאמין שניתן לפתור את הסכסוך בכל דרך אחרת הוא פתי ותמים. אני רק יכולה להתעצב בשבילו.

בעבור שלום בית עם אישתו הוא פונה לאחור וחוזר. תוך כדי כך, הבחור הצעיר – שכעת אני מזהה שהוא בלאגניסט מוכר שכבר יצא לי להיתקל בו במספר אירועים – מתחיל לרדת לעבר הכבשים. אני שולפת את המצלמה ומתעדת אותו. הוא נעצר ומתיישב. הבחור השני מנסה להוכיח אותי ואומר שהנה, אני מתגרה ומצלמת  סתם בשביל להרגיז.

מה תגידו על זה?

בהמשך מצטרפים אלינו שני חברה נוספים. אנחנו מתיישבים ליד הבאר הסמוכה, מבעירים אש, מכינים תה ואוכלים פיתות עם ריבה אורגנית שיוצרה מפירות שגדלו בסוסיא. הריבה הכי טובה שאכלתי אי פעם.

אנחנו יושבים, חבורה של צעירים, שותים תה ומדברים, הגבעות ירוקות, השמש מלטפת את הגב, הכבשים שבינתיים סיימו לאכול ואף הושקו נחות לצידנו.

ככה יראה דרום הר חברון אחרי שיבוא השלום.

 אמן.