*  בהגיענו עומדים שניים – אב ובן בוגר, מול שני חיילים (ועוד חיילת רושמת). שני הראשונים מתחננים (תן לבן שלי לעבור יעזור לי באדמה) ושני האחרונים משלחים לאחור (חלאס נו). הבן חזר על עקבותיו.
מה קרה, שאלנו את האב, אף כי תשובתו ידועה. הוא לא רשום אצלך בתעודה זהות? בן כמה הוא?
הבן בן 15 וחצי ולא, הוא לא רשום. קימטנו מצח (עד גיל 16 צ"ל רשום) ובכל זאת נטע שלפה מכשיר קשר ובשבע אולי בשמונה לחיצות מהירות הגיעה למת"ק סאלם. לנוכח פרץ המרץ ההומניטרי הזה האב ביקש לתקן: עוד יומיים הוא בן 16 (ואז יהיה זכאי לתעודת זהות). כיוון שהמוקדן במת"ק סאלם ייבש את נטע על הקו, ויתרנו. הבן חזר הביתה האב המשיך בדרכו.
*  מחזה דומה בהשתתפות אם ובנה. האם מתחננת עם היד: בחייאת דינַכּ. החייל משלח עם האצבע: חלאס.
*  אב ושני בנים תופסים את מקומה של האם הנ"ל, שחזרה על עקבותיה עם הבן. דיון קצר. הבנים מראים לחיילים מה בשקיות שלהם. שלטונות הכיבוש מתרצים. השלושה עוברים. הם חוצים את המחסום ואומרים לנו בוקר טוב שמח והקטן מפריח לעברנו נשיקת אוויר. וואווו. כזה עוד לא היה לנו. נטע מסמיקה..
*  לפני שלושה ימים אחה"צ חזרו כמה ענינאים לכפרם ובאמתחתם לחם ועופות שקנו בזול במכולת באום אל ריחן. חיילי המחסום לא נתנו להם להעביר מכאן את ה"כמות המסחרית" (צודקים. משפחות מרובות ילדים צורכות אוכל ובגדים בכמויות מסחריות. שערוריה), כידוע לכל כמויות מסחריות אפשר להעביר רק ממחסון ריחן הרחוק מאוד. אז זרקו את האוכל ליד גדר המחסום. פלסטיני רעב הוא פלסטיני טוב.
עוד סיפרו לנו האנשים כי באותו היום ומאותה סיבה לא נתנו להעביר גם שקית עם בגדים (כמות מסחרית!). את הבגדים הם קיבלו ממשמרת בוקר של מחסוםwatch. גם הבגדים זרוקים בכניסה למחסום (בתמונה). 
*  כמעט כולם מתלוננים בתסכול ובעייפות על אי חידוש אישורי המעבר לעבודות חקלאות. פחות ופחות אנשים יוצאים לעבוד בחלקותיהם. 
*   בחור מגיע למחסום ממרחב התפר. יצא בבוקר אך בגלל שכואב לו הגב הוא רוצה לחזור לביתו. אנו מפנות אליו את תשומת לב החיילים. "הוא לא יצא מפה," הם עונים מייד (גם החיילת). קודם כל אומרים לא. זאת הגישה. 
תבדקו? אנו מציעות (מרחוק, אסור להתקרב). הם קוראים לו, מבררים ו… מעבירים. בדרך כלל שמי שרוצה לחזור על עקבותיו בבוקר צריך לחכות עד שכולם יעברו למרחב התפר. לא אחת נדחים אנשים ונדרשים לחזור אחרי הצהרים.
יש! עשינו מצווה.

07:15 – 07:50 מחסום שקד
גם פה תעתועים: מספרם של הממתינים ליד הקרוסלה לביתן שייפתח רב מהרגיל. גם כאן אלה אבות יחד עם הבנים שלהם, שיצאו לחופש הגדול. תלונות עיקריות:
*  החיילים באים בשבע אבל פותחים רק אחרי רבע שעה, לפעמים בשבע וחצי. " למה לא יבואו לפני שבע ויפתחו בשבע?"
*  בביתן יש חייל (ש') שמעליב מאוד את האנשים במהלך הבדיקה.

08:15 מחסום טייבה-רומנה (שער 154)
סוף סוף מצאנו זמן לאתר את המחסום הזה, משימה שהובילה אותנו בתוך נוף שאהוב עלינו מאוד וגם לשוטט בסמטאות העיר אום אל פחם. המחסום יושב על גדר ההפרדה, בין הבתים בפאתי אום אל פחם (למעלה) והבתים בפאתי הכפר חירבת א-טייבה (למטה). בכפר כ-2,000 תושבים והוא הוקם לאחר 1948 כשלוחה של חמולות ג'בארין ומחאמיד מהמשפחות הגדולות באום אל-פחם. את המחסום מחזיקים שוטרי מג"ב, אשר שלושה מהם, שמצאנו יושבים מובטלים, שמחו לשוחח איתנו. המחסום נפתח פעמיים בשבוע – לשעה בבוקר ולשעה אחה"צ. עוברים 5-10 אנשים ביום. מרקם חיים? אנו מגששות, מרקם מה… הם עונים. ואכן פה עוברים בעיקר לביקורים באום אל פחם ואולי מעט גם לחקלאות. מרחב התפר כאן מצומצם למדי. בפעם הבאה נלמד עוד.
אל המחסום הגענו בניווט אינטואיטיבי בדרך עפר שעוברת בחלקה בתוך חורש סלעי, מקבילה בערך לכביש המערכת (הגדר). בחזרה חצינו את העיר הגדולה אום אל פחם, וכדי לא להסתבך בסמטאות הצרות והמפותלות ביקשנו עזרה. תושב העיר הציע שניסע אחריו ולפני שנפרדנו כיבד אותנו בשתי פיתות זעתר ושמן זית מדהימות, טריות וחמות.
תובנה: כמה שהכיבוש יותר זוועה ככה הפיתות יותר טעימות.