בית לחם וסביבתה, יום ה’ 20.04.06, בוקר משקיפות: אביבה ו., רמה י. (מדווחת) מת”ק עציון. כשהגענו בסביבות 06:40 כבר חיכו ברחבה שלפני המת”ק כמה עשרות אנשים. המת”ק נפתח ב-08:00. רבים פנו אלינו בבקשת עזרה. זה תמיד החלק המשפיל בכל המעמד הזה – אנשים בוגרים ואוטונומיים ניצבים חסרי אונים מול מערכת סבוכה ובלתי אפשרית של “כללים”; ואנחנו, בין אם נרצה בין אם לא, מייצגות את הצד שכופה את המצב הנורא הזה. אז אולי נוכל “לעשות משהו” כדי שאב יוכל להגיע עם בנו הקטן לניתוח שנקבע לאותו יום? יש לו כל האישורים הדרושים מבית החולים, חסר לו אישור המעבר. וקרוביה של אשה צעירה, המאושפזת זה שמונה חודשים בהדסה, נאלצים לחזור שוב ושוב למת”ק ולקבל בכל פעם מחדש אישור כניסה ליום אחד לירושלים כדי לבקר אותה; אולי נוכל “לעשות משהו” שהם יקבלו אישור לשבוע? (הם קיבלו את האישורים עוד כשהיינו שם, ולא הודות לנו. חוץ מאביה של החולה. מאוחר בלילה התקשרה אלי מ. – אדיבה מאוד ויעילה מאוד — מהמוקד ההומניטרי ומסרה שגם האב קיבל אישור. אלא שאני, מרוב בלבול, לא לקחתי בבוקר מספר טלפון, ואינני יודעת איך להודיע על כך למשפחה… [יש למישהי רעיון?]). והיו עוד ועוד בקשות, רשימה ארוכה. והיו התלונות. אנשים חוזרים יום אחרי יום למת”ק — שהיה סגור תקופה ארוכה ל”שיפוצים” (ואחרי שרואים את המתקן והסככה שהכניסה אליה עוברת דרך שירותים מזוהמים במיוחד ואת האנשים שנאלצים להידחק על מדרגות צרות לפני הדלת המסתובבת קשה מאוד להבין מה שופץ שם בדיוק) ושוב סגור לרגל החג — כדי לקבל את הכרטיס המגנטי וחוזרים כלעומת שבאו. למי שמגיע מאוחר אין כל סיכוי לקבל את הכרטיס. אז אנשים באים בערב שלפני ורושמים את שמם. אם הם גרים רחוק הם נשארים ללון ברחבה. אבל בלילה הקודם גירשו אותם משם, והם ירדו למטה ובילו את הלילה לצד הכביש. התקשרנו לא. מהמת”ק. הוא היה קצר רוח וגס למדי. נשות מחסום ווטץ’ חוזרות ומטרידות אותו; אולי תהיה ביניהן קצת “חפיפה”, והן יעבירו את דבר הגבורה מזו לזו במקום להטריח אותו? מכל מקום, הפלסטינים משקרים. הוא היה ב-02:30 לפנות בוקר במת”ק, ואף אחד לא ישן שם, אז שלא יספרו סיפורים. הם רק יודעים להתלונן, “את יודעת איך הם…” וכו’ וכו’ וכו’. אבל הגרוע מכל – המחשב מקולקל, והיום לא יהיו כרטיסים מגנטיים, יטופלו רק אנשים שזקוקים לאישורים. הוא יודיע על כך במערכת הכריזה כשהוא יגיע בקרוב למת”ק; עד אז כדאי שנגיד לאנשים שאין טעם שיחכו. אנשים הגיבו על ההודעה בזעזוע. רבים נשארו, אולי המחשב יתוקן בכל זאת. רבים פיקפקו שמדובר בקלקול. קשה לתאר את התסכול ואת הזעם ואת הייאוש שראינו שם.התור של הזקוקים לאישורים היה ארוך – בהערכה גסה, כשמונים אנשים — ומתוח. קשה להבין איך מתמודדים שם עם כל הפונים ולא רק עם חלקם, כפי שהיה בבוקר הזה. בערב התקשר אלי מישהו שהמתין בתור הזה – שלוש שעות, לדבריו.אפשר היה להקל במשהו על הפונים. למשל, לקבוע ימי קבלה לפי אזור מגורים; או להנפיק מספרים שרשום עליהם תאריך שהפונים יוכלו להסדיר בו את ענייניהם. המצב כפי שהוא היום הוא בלתי נסבל.