בית לחם וסביבתה, יום ב’ 15.05.06 , בוקר משקיפות: חיה א., עדה ג., עידית ורזי, ומלכה א. ,p>07:10 בבית גא’לה אין כמעט תנועה.07:15 באל חאדר צפיפות רבה של מוניות טרנזיט צהובות. ג’יפ צבאי עובר ביניהן מדי פעם.ניירת רגילה.08:05 שתיים מאתנו נוסעות דרומה והאחרות נשארות במת”ק. ברחבה כשבעים פלשתינאים עומדים מול החיילים, מקבלים מספרים לכניסה אל אשנבי הקבלה. אנשים עד גיל 35 כבר יודעים שלא כדאי להם לחכות כאן לכרטיס מגנטי, אך, זרם המכוניות המגיעות מלאות אינו פוסק. נהג אחד אומר, לי טוב יש לי פרנסה אבל האנשים כאן רעבים ללחם, הם רוצים לחפש עבודה בישראל, להתפרנס ולהאכיל את ילדיהם ואת הוריהם הזקנים, אבל רק כשלושים, ארבעים ביום, מכל המאות המבקשים מקבלים רשות להיכנס לעבוד בבניין ובעבודות שירות. למרות מצוקתם זו, הפלשתינאים מפנים את מקומם בתור לחולים הרבים ולנשים, באדיבות. אך חולי כליות חולי לב, חולי סוכרת, נכי רגלים וחולי סרטן מטורטרים ונתקלים בחשד ובאטימות. חולה סוכרת שחלה ברגליו, קיבל הזמנת רופא בית חולים ליום שני. נסע ובא ביום ראשון עם הזמנת הרופא, לקבל “אישור כניסה” לירושלים, כנדרש, ואמרו לו,” לך ותבוא מחר”. למחרת חזר ונסע מכפרו למת”ק חזר לעמוד בתור שעתיים וכשהגיע לאשנב הניכסף אמרו לו,”לך ותחזור מחר”. האיש מנסה – “אבל הרופא מחכה לי היום וחולי סוכר מתקבלים שם רק בימי שני בשבוע. ומצב רגלי גרוע “… האיש יוצא אובד עצות. אינני קוראת בעיניו דבר חוץ מסבל מכאב והשפלה. אנו מנסות לשאול אולי מישהו מתוך מבצר המת”ק יבדוק שוב את העניין, אך איננו נענות. רק אחרי שעות, בבית, אנו מצליחות לדבר בענינו עם קצינת הקישור לעניני בריאות והיא נענית, כתמיד, בנפש חפצה ,לברר את עניינו, ואולי להבטיח לו אישור יציאה לבית חולים ליום שני הבא. הראשון בתור נכנס ב-08:50 . עד לכתנו משם ב-11:30 יצאו מהמת”ק כ-11 עם כרטיס מגנטי ומספר דומה עם אישורים לטיפול רפואי. אנו מקוות שהשיפוצים במת”ק יגרמו בקרוב מאד ליעילות רבה יותר, להפסקת ה’טירטורים’ ולהפחתת סבלם של בני אדם . בתקווה.