מחסום סאווחרה, אבו-דיסיום רביעי 19.7.06 אחה”צאילנה ה., חגית ש.במחסום סאווחרה ( מחסום פנימי שניתן לראותו מהכניסה לשייח’ סעד) בשעה חמש אחה”צ ארבעה שוטרי משמר הגבול מבודחים ומשועממים. אומרים לנו שהמקום רגוע והכל מתנהל על מי מנוחות. מעט אנשים עברו. ניתן ללעבור מערבה על פי רשימה שמונה למעלה מאלף שמות. לדברי הפלשתינים, כדי להיכלל ברשימה עליהם לפנות לעורך דין שמסדיר את הענין במשרדי המנהל האזרחי תמורת 200 ש”ח. נסענו מהמחסום דרך כביש הביטחון עד למלון קליף. השער החוסם את הכביש ליד המלון מוטל הצידה ובמקומו משוך חבל. מג”בניק מאבטח את מעבר החבל. בפשפש התחתון היינו עדות להתרחשות המתוארת להלן ע”י אילנה המרמן: “מידתיות” בלבנון ובעזה ובאבו דיסביום שבו הודיעו בחדשות הלילה על חצי מיליון עקורים לבנוניים ועל כשלושת אלפים פגזים בממוצע שמשלח צה”ל בלבנון יומיום, “מן האוויר, הים והיבשה” – ביום הזה צפיתי במו עיני בפעילות ביטחונית אחרת, שגם מבצעיה האמינו בוודאי בכל מאודם שהם מגינים על מדינת ישראל: עשרה שוטרי מג”ב, חמושים היטב, עמדו מול שלוש נשים פלסטיניות לרגלי החומה המבתרת את העיירה אבו דיס שבפאתי ירושלים, ולא הרשו להן לשוב אל ביתן, מהלך כמאה מטרים משם. עד שיסתיים ה”אירוע”, כך הוא נקרא כעבור זמן קצר בפי השוטרים, לא הורשה איש להתקרב אל שלוש הנשים, אֵם ושתי בנותיה כבנות שמונה-עשרה. תחילה עמדו מול הנשים רק שני שוטרים, וניסו לדחוק אותן לאחור. השלוש חזרו מביקור בבית שכנים, שעכשיו מפרידה אותן ממנו החומה הזאת שגבהה לה באמצע רחוב מגוריהן. מותר להן לגור בביתן שבעֵבר ה”ישראלי”, ומותר להן אפילו לבקר את שכניהן שבעֵבר ה”פלסטיני”, ובלבד שיעברו דרך “מעבר הזיתים”, מין מחסום גבול ענקי משוכלל שנבנה בינתיים רחוק משם והרחיק עוד יותר את כולם מכולם. אבל הן החליטו להתחכם, מצאו פרצה ב”גדר ההפרדה” הנסתמת והולכת, מתפתלת בין הבתים והגינות ומפרידה אך ורק בין פלסטינים לפלסטינים – ועמדו לעבור את הרחוב בדרך הקצרה ההגיונית והטבעית להן, כתמול שלשום. ואז צצו מולן שני המג”בניקים ואסרו עליהן להמשיך בדרכן. הבנות צחקו וקיללו, השוטרים נעלבו, וצעקו ודחקו לאחור, וכך התפתח “אירוע” שהחריף מרגע לרגע: הצעירות כבר קיללו כנראה לא רק את השוטרים אלא גם את כל מדינת ישראל ואפילו את העם היהודי – לדברי קצין דובר ערבית שהוזעק למקום, ונראה כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו – אמן השליכה את עצמה ארצה ושבה וקמה והתקרבה בצרחות אל השוטרים וכמעט הצליחו אצבעותיה הפשוקות לאחוז בהמון השכבות של ביגוד וציוד שעליהם. השוטרים ספק דחפו אותה ספק נרתעו בגועל, הבנות המשיכו להתגרות ולצעוק אבל עיניהן כבר זלגו דמעות. ופתאום החליטה אחת מהן פשוט להסתלק לדרכה, והתרחקה לה, מנפנפת במין גנדרנות את תיק הצד שלה. זו כבר היתה בריחה: רצו אחריה, תפסו אותה, היא שרטה, נאבקה, התיק השחור היפה נפל והתכסה עפר, ובאה מכונית משטרה ובא ג’יפ של משמר הגבול והנשים היו מוקפות עכשיו בחבורה גדולה של שוטרים, שמקצתם גם התפנו לטפל בעשרות תושבים כועסים שהתחילו להתגודד שם, והרחיקו אותם בדחיפות ובצעקות. עד שהמקום נהיה “סטרילי”: חצי מעגל שוטרים ומולם, ביניהם ובין החומה, שלוש הנשים, מושפלות, שקטות והמומות כעת. ואז הוכנסה אחת הבנות אל מכונית המשטרה ועמדה להילקח משם, ונשארו רק כשבעה שוטרים, לדאוג שהבת האחרת, ששוב יצאה מגדרה, לא תממש את רצונה לדלוק אחרי המכונית ולהצטרף אל אחותה העצורה. אבל ברגע זה דווקא האם היא שעשתה את מלאכתם: היא התנפלה על בתה המשתוללת, סתמה בכוח את פיה, סטרה לה בחוזקה עוד ועוד והבריחה אותה משם. שוטרי מג”ב עמדו וצפו במחזה הזה בפרצופים נדהמים ומגחכים – איש מהם לא חשב עוד לעכב את הצעירה שהסתלקה עכשיו מתייפחת. והלא עצם הדבר הזה, שהיא הסתננה אל ביתה שלא כחוק בלי להיבדק ב”מעבר הגבול”, היה סיבת האירוע, ומי יודע – כך אמר לי אחד השוטרים בלהט בזמן ההתרחשות – בהחלט יכול להיות שהיא מחבלת, “ואם לא היום אולי תהיה מחר,” הוא הוסיף, ובזה אולי צדק דווקא. כל ה”מידתיות” הכוחנית של ישראל גלומה בעיני בקליפת האגוז של ההתרחשות האבסורדית הזאת, שעשרות כמוה ואף גרועות ואבסורדיות ממנה קורות כל יום ליד המון הגדרות והחומות והמחסומים הממלאים את הארץ, הרחק מעיניהם ומלבם של רוב אזרחי ישראל, שבוודאי גם ימאנו לראות את הקשר בין זה ובין מה שמתרחש בימים אלה בעזה ובלבנון. ולי מתחשק לזעוק אליהם: טלו קורה מבין עיניכם, עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב – מטומטמים, איך התחרפנתם ככה?