יום השישי הראשון של הרמדאן

הערבים נוהרים בהמוניהם לתפילותיהם במסגדי הר הבית.

בשעה 10.00 בבוקר  יורד מדרך חברון לשער יפו איש מבוגר בודד בבגד לבן. בשער יפו הכל כרגיל, אין צבא בולט לעין ורק צמדי שוטרים שומרים על התנועה.

ברחוב סולטן סולימן , המקביל הצפוני לחומת העיר העתיקה, אין תנועת רכבים ומחסומי המשטרה הנמוכים פרושים לאורך המדרכות. גם כאן אין חיילים ונשקים , הדרך פנויה מבדיקות וכל יחידות השמירה והמשטרה מרוכזות בפינה אחת שמעל לשער. בשער שכם עצמו זרם הנשים והאנשים היורדים בזהירות רבה ונכנסים בהמוניהם לרחוב הוואדי הגיא.

התחושה האישית היא שבניגוד לשנים עברו , כשהסמטאות מלאו לבן, מעטים הבאים בלבוש חגיגי, מעט מבוגרים וילדות ונערות צעירות. 

ברחוב הגיא, הדרך הראשית משער שכם למסגדים, למרות נוכחות צבאית בכל פינת רחוב, נראה שהיום אין כוונה להציק. כשאנחנו מגיעות בקצה הרחוב לעמדת המשטרה האחרונה לפני הכניסה ושואלות באיזה מסלול מותר לפנות, פורקים עלינו קציני המשטרה את כל המתח שהצטבר בם עד עתה. במקביל מגיע מפקדם ומיד משתנה האווירה והוא מסביר לנו את מדיניות השמירה בימי השישי של הרמדאן שלמדנו משנים של צפיה, לשמור על מסלול הולכים פנוי ומהיר ושקט ולא להבליט את הנוכחות המשטרתית. אלא שקצין זה כלל לא הכיר אותנו ומעולם לא פגש אותנו בתוך העיר העתיקה, הזדמנות של פז למסע הסברה מזורז.

בסימטא השקטה המובילה לכניסה הצפונית למסגדים עבור הבאים משער יפו, ב”פינה קבועה” על מדרגות מוצלות בצד, ניתן לחזות בהולכים לתפילה, פחות מבשנים קודמות, כשעיקר העיסוק של השוטרים הוא במניעת הכניסה מתיירים תמימים שמצטרפים להמון הצועד. 

ילדה כבת שבע נעצרת עם אימה לפני עמדת השוטרים. מן התיק נשלפת שמלה שחורה ארוכה ומטפחת אדומה. השמלה נרכסת במהירות מעל הג’ינס והטישרט , המטפחת נכרכת במיומנות על השיער הארוך והאם מרכיבה על כתפה את המאמינה הקטנה והעליזה שמנפנפת לנו להתראות.