נתבקשנו להצטרף לגדעון סולימאני מעמותת עמק שווה, שאיתו ערכנו את הסיור , קיבלנו רקע ופגשנו דרכו את איש הקשר שלו בכפר.

את המגדל של המצודה הגדולה הנמצאת על רכס ההר ראינו מרחוק בדרכנו למקום. מראה מרשים ביותר על רקע הנוף הירוק. התקרבנו והצטרפנו למאות האנשים ממתינים להסעות להר, לחגוג בהילולת שמואל הנביא.  למרות ההמון הרב, ההסעה אל אזור התפילות התנהלה בצורה מסודרת.   יש שירותים נקיים לנשים ולגברים (מנקים פלסטינים נמצאים שם כל הזמן) וכן מים ומזון קל בחינם. מתוך סקרנות הצטרפנו לטור הנשים הנע לכיוון אולם התפילה שהוקצה להן. בהגיענו הרגשנו שאין לנו מה לעשות שם, חזרנו על עקבותינו וסיירנו בשמורת הטבע מסביב לאתר.

המקום הוא פנינת טבע מושקעת ומסודרת. עצי פרי ועצי אורן ירושלים מוסיפים לאווירה הפסטורלית. בדרך למעיין הזהירו אותנו להתרחק כי הגברים מתרחצים שם ערומים. הרגשנו שמדירים אותנו הנשים כמו שמדירים את הפלסטינים.

פלסטינים מורשים להיכנס לאתר ואכן מאות מתפללים במסגד, אך לא בזמני ההילולות הנערכות פעמיים בשנה. ראינו שהיתה שמירה רצינית על פתחי הכפר נבי סמואל, מפני מתנכלים ומפגעים. נאמר לנו שבשנים קודמות היו התנכלויות.

במצודה מתנהלות חפירות דרך קבע. היא נבנתה ושוחזרה בתקופות שונות בידי הצלבנים, היהודים והמוסלמים וכל תקופה הטביעה את חותמה. שמענו מדריך שהסביר לצעירים דתיים והתעלם מחלקם של הצלבנים והמוסלמים בהיסטוריה של המקום. שלטי ההסברה במקום היו הוגנים יותר.

בשער לכפר נבי סמואל, היתה  שמירה. נכנסנו לאחר אישור “הקצין”. מראות של הזנחה ועזובה וריח רע היכו בנו. בכפר, שידע גירושים והפקעות של רוב אדמותיו, נותרו כ-200 תושבים. ע’ שאצלו התארחנו סיפר שכל ניסיון של התושבים לבנות סככות לבעלי חיים או מבנים אחרים נחסם מייד בידי המשטרה.

אחד מבניו של ע’ נעצר על שהות בלתי חוקית בישראל (כי עבד ללא רישיון מעבר). הוא ובנו השני עברו מסכת חקירות ועיכובים, והכל בגלל תמונה של דקירת נמר, שהבן עשה לה לייק בפייסבוק.   בתחילה הגיעו חיילים ב-11 בלילה ושאלו על הבן. ע’ אמר להם שהוא ביריחו ויגיע למחרת ב-23.00. הם חיפשו בבית והלכו (לא הפכו) ב-3.00 לפנות בוקר הגיעו שוב. ע’ אמר להם אותו דבר וב-9.00 בבוקר שוב הגיעו כאשר ע’ היה בעבודה. החיילים הגיעו אליו ודרשו ממנו להתלוות אליהם עד שיגיע הבן. ב-11.00 הגיע הבן ונלקח לחקירה. הוא נחקר במגרש הרוסים ובבוקר שוחרר.