אורחים: בסמה וברק, סטודנטים ממכללת ספיר

0630 – 1000

חברון

המקום הזה כל כך רע וכל כך גזעני וכל כך פוגע שכשאני מתיישבת ליד המחשב לכתוב את הדוח – באות לי דמעות ולא באות מילים.

בסמה וברק האורחים שלנו לומדים חינוך במכללת ספיר ולכן עניין אותם לראות בתי ספר פלסטינים. נכנסנו לבית הספר לבנות שליד מחסום בית מרקחת ולבית ספר לבנים אל איברהמיה. בשני בתי הספר מכירים אותנו וקיבלו אותנו במאור פנים – שיחה רשמית הם לא רצו לנהל כי הם צריכים לקבל על כך אישור מוקדם ממנהל החינוך החברוני – פלסטיני, ואם נרצה נארגן זאת מראש. קיבלנו את מספרי הטלפון הנחוצים. בשיחה בלתי רשמית הם סיפרו שניכר על הילדים ועל הישגיהם הלימודיים המעבר היומיומי במחסומים וההצקות שהם סובלים מידי המתנחלים. ילדה אחת למשל רדופת טראומה אחרי שילדי מתנחלים שיסו בה כלבים.

את ציר ציון עוד לא פתחו ומחסום עיקול 160 עובד כמו מחסום בכל מקום. כדי להקים את הפילבוקס הרסו שם בית – הוא אמנם היה נטוש, אבל הוא בטוח רכוש של מישהו. מעניין לדעת אם בעל הבית קיבל פיצויים, אם שאלו אותו רשות, או שהכובש הגדול החליט שהכול מותר. כשאנחנו עוברים שם אין מעוכבים. בצד השני של ציר ציון, ליד גבעת החרסינה, רק צבעו את הפילבוקס בצבעי משמר הגבול אבל הוא עדיין לא מאויש. בית המריבה הופך להיות בסיס של משמר הגבול וגם הוא צבוע בצבעי ירוק לבן.
מחסום בית מרקחת  – הילדים עוברים ומדי פעם  בודקים ילקוט של ילד, אבל זה נראה ללא בעיות מיוחדות. פעילות שלום יושבות וצופות על המחסום מהמדרגות של בית המרקחת (שתי צעירות נחמדות ממילנו, איטליה).

אחרי  הביקור בבתי הספר אנחנו רוצות לעלות במעלה רחוב השוהדא למחסום תרפ"ט ולתל רומיידה. ליד  המדרגות החסומות לבית ספר קורדובה ענת כהן חוסמת לנו את המעבר עם הטנדר הלבן שלה. הכביש צר שם והיא עומדת במרכזו  ואנחנו לא יכולים לעבור. לידה במושב יושבת ילדה כבת 9, קרוב לודאי שזאת בתה.

אני לא רוצה להתעקש ואומרת למ' הנהג שלנו "בוא נעשה U טרן ונחזור אחורה", וזאת אנחנו עושים. אז עוצרים אותנו החיילים שבכיכר גרוס (ענת הספיקה לדבר איתם בטלפון ולהגיד להם שיושבים איתנו ערבים באוטו. הכוונה לבסמה -שלבושה בלבוש מסורתי ערבי – ולמ' הנהג שלנו). חיילי הצנחנים  מגדוד 101 – גדוד פתן – שרובם נראים מתנחלים (הכיפות והתלתלים והפאות מסגירים מהיכן הם באו..) החייל פונה למ' בערבית בגסות רוח שלא תאמן וצועק לתת לו את תעודת הזהות והאם הוא לא יודע שלערבושים אסור לנסוע כאן. החייל עוד מעז להגיד לי שאני עושה פרובקציות! האם זאת פרובקציה לשבת באוטו? ואם הוא לא היה עוצר אותנו כבר לא היינו שם. אני מתחממת, נותנת לו את תעודות הזהות שלי, כך עושה גם שלומית וכך עושה גם ברק, ומבקשים מנהגנו מ' לדבר איתנו בעברית. מ' מתעצבן על החייל ואומר לו שגם הוא שרת בצבא 3 שנים כגשש בעזה, אבל כל זה לא מעניין את החייל – הוא לוקח את התעודות ומברר אם מותר לנו לנסוע. בינתיים מגיעה גם ענת למקום האירוע וגם עופר אוחנה, ושוב נשמעים אותם ביטויים משפילים ומקוממים. אני אומרת לחיילים (כמעט צועקת)  שתעודת זהות כחולה היא תעודה אוניברסאלית ושאסור להיות גזעניים, ובו בזמן מצלצלת לדוברת החטיבה שמזעיקה את המשטרה למקום. אחרי כרבע שעה אנחנו מקבלים את אישור לנסוע פה ולהיות פה. ולכן המשכנו ועלינו שוב לכיוון מחסום תרפ"ט – שם ליד המדרגות לביה"ס קורדובה עוצרים אותנו החיילים שוב, ושוב אותה אמירה מקוממת כמו קודם, ועופר דולק אחרינו ובאה גם המשטרה. עופר אומר לשוטר שהוא רוצה להגיש תלונה נגדי על העלבת עובד ציבור (קראתי לחיילים גזעניים – וזה עלבון…בפעם הבאה אגיד 'התנהגות גזענית' וזה כבר תאור מצב). השוטר מבקש ממני את תעודת הזהות כדי לקחת את הפרטים שלי ולהעבירם לעופר. אני יורדת מהטרנזיט ומבקשת ממנו את הפרטים של עופר כדי להתלונן נגדו על הטרדה – השוטר לוקח מעופר את תעודת הזהות שלו ונותן לי את הפרטים שלו (הם שמורים אצלי לכל מי שרוצה או יירצה  להגיש נגדו תלונה).

אנחנו ממשיכים למעלה לכיוון תל רומיידה ואחרינו באות ניידות המשטרה שחונות ליד מחסום תל רומיידה למעלה. בדרכנו חזרה שוב חוסמת אותנו ענת כהן, הפעם הילדה כבר לא לצידה, ולא נותנת לנו להמשיך בדרכנו. ברק ואני יורדים מהאוטו כדי לקרוא למשטרה, שלומית נשארת כדי להגן על מ' ועל בסמה, תוך כדי כך ענת יורדת מהאוטו שלה ומנסה להוציא את האוויר מגלגלי הטרנזיט שלנו – יש לה שיטה לעשות זאת עם מחזיק המפתחות שלה. היא רואה שאנחנו קוראים לשוטרים  והיא זזה קצת הצידה ומוחמד ובסמה שנשארו באוטו ממשיכים לנסוע ואוספים את שלומית. ברק ואני רצים אחריהם, מ' הנהג, שרצה לחנות מול תחנת הדלק כדי לחכות לנו לא יכול לעשות זאת כי א' השוטר עם העיניים העייפות מאיים עליו בקנס – בינתיים מול תחנת הדלק עוצרים אוטובסים – לא הצלחנו לזהות את מי הם מורידים – ועוד הרבה ניידות משטרה. מ' המשיך לנסוע לכיוון מחסום בית מרקחת ואנחנו – ברק ואני – רצנו לכיוונו. באמצע הדרך הוא אסף אותנו וברחנו משם – לא יכולנו להכיל יותר את הגזענות כנגד ערבים שנשמעה שם מכל משפט. הבושה הציפה אותי כל כך. ולא נראה לזה סוף. במידה מסוימת כולנו ליברמן.

תלונה כנגד עופר וכנגד ענת אני אגיש מחר במשטרת העיירות – אבל הסימביוזה בין המתנחלים לבין החיילים מעיקה יותר ויותר. לברק , לבסמה, לשלומית ואפילו לי זה כבר הספיק וחזרנו לקו הירוק הכי מהר שיכולנו. לא צילמתי –  לא יכולתי גם לצלם וגם להיות בו זמנית כשלון שלי !!!! – בפעם הבאה אצלם. 

סנסנה 
בשעה שבע – רוב או כמעט כל הפועלים עברו ומתחילים להעביר את  משפחות האסורים  – 7 אוטובוסים.
משאיות החול משני הצדדים – הפלסטיני והישראלי – מחכות בתור. הרוכלים מספרים לנו שאין בעיות במחסום הזה בכלל (הלוואי על אירתח וקלקיליה). 

כביש 60 
ילדים הולכים בצידי הדרך לבית הספר – כל החסימות במקומן, כל הפילבוקסים מאוישים (דורה אל פאוור, צומת הכבשים, שיוך חברון). הכביש כמעט ריק, אין תנועת מוניות פלסטיניות וכמעט אין רכבים צבאיים. ליד בית חגי אנחנו קוראים את השלט – השתלמות לגדוד 90 – זאת הסיבה למה שראינו שם ביום שלישי שעבר.