אי אפשר שלא לשים לב לחניה במחסום,שבדרך כלל עמוסה משני הצדדים.
אין מעבר פלסטינים מאז 7 לאוקטובר.

כביש 60 ממחסום מיתר ,עד צומת מיתרים (שם התפצלות בין כביש 60 לכביש 317), מעט מאד מכוניות,ואלה שנוסעות של מתנחלים בעיקר.
מוחמד מבקש להראות לי את החסימה בברכת שימעה (ברכת מים מול שוויים על כביש 60). אנחנו פונים שמאלה, ואכן סוללת עפר ולידה פגרי הכבשים שנזרקים בשיגרה ע’י חוות יהודה של אלישיב נחום. הריח בלתי נסבל וכך גם המראה.

ממול, סמוע והכניסה אליה חסומה בשער צהוב. אני מבחינה בשתי נקודות לא רחוק משם, שדגלי ישראל מתנוססים על עמוד. זו הצהרה על בעל השליטה באזור.
בעודי מצלמת, ג’יפ משטרתי עוצר ושוטרת חביבה מתעניינת בשלומי והאם הכול בסדר. השבתי שאני מצלמת את הנוף והם המשיכו בדרכם.

הגענו לאמיר, הכפר בו מתגוררת משפחתו של סלמאן. סאמיה נמצאת בין שמעה לעותניאל, על כביש 60. במבט מבית המשפחה, מעבר לכביש, סמוע.
הכניסה הקבועה דרכה אנחנו מגיעים אליהם חסומה בערמת עפר.

סלמאן, שידע על בואנו מראש, התנצל וסיפר שאינו יכול לצאת מסמוע (לשם הלך לקניות) .שניים מבניו מקבלים את פנינו. הם מספרים כי כבר ב-7 באוקטובר, יום פרוץ המלחמה, הצבא הקים מחסומים לכפר וכך בכל הכפרים והערים באזור. לצורך רכישת מזון ומצרכים בסיסיים הם חייבים לחצות את כביש 60 (מזכירה שזה כביש ראשי, עמוס במשאיות ורכבים). אחד הבנים משתף כי ביום שישי הלכו להתפלל במסגד בסמוע. מכונית צבאית הבחינה בהם וירו לעברם. בנס לא קרה כלום. מייד ברחו חזרה לביתם.
בית הספר סגור כי לילדים אין אפשרות להגיע בגלל החסימות.
המשכנו צפונה לכיוון צומת פוואר. בכניסה לדהריה על כביש 60, מעט אחרי ההתנחלות עותניאל, מחסום. רכב פלסטיני שלא יכול להיכנס.

חשוב לציין כי הכניסה לדהריה מאזור רמאדין, הסמוכה למחסום מיתר, כן אפשרית.

הכניסה הדרומית לכפר עבדה חסומה על ידי סוללת עפר. הכניסה הצפונית לכפר חסומה ע”י מחסום צהוב.

היישוב פוואר חסום ובכיכר ליד הפילבוקס מתנוסס דגל ישראל. שתי העמדות בהן לפעמים יש חיילים, אינן מאוישות אך דגל ישראל מתנוסס על כל אחת מהן .
תחנת הדלק הסמוכה אינה פעילה.

לסיכום – הכל חסום לרכבים וגם ברגל מאוד קשה להגיע ממקום למקום. דגלי ישראל פזורים למען יראו וייראו.
אלה פני הכיבוש בימים של מלחמה.