8.30-11.30

מעבר מיתר חזר לפעול, ללא ריחות נלווים. לא ברור איך, כי הנושא בטיפול ואנחנו לא הצלחנו לקבל תשובות.

דרום הר חברון

כביש 60 שקט, לא נראית תנועת צבא ואין מחסומי פתע בשום מקום.

על הגבעה הצופה לכביש לנגוהות הוקם פיל בוקס חדש אחרי הרבה חודשי עבודה.

בכניסה לקריית ארבע מסביר השומר שהדרך סגורה לרגל עבודות בכביש.

ניתן להיכנס לעיר וממנה לחברון רק דרך הכניסה הדרומית – שבד"כ סגורה ומאובטחת – דרך איזור התעשייה.

החלטנו לא להיכנס היום לחברון.

נסענו לבית ענון, החסימות שהיו ביציאה מהכפר לכביש 60 הוסרו לפני  כ-3 שבועות. נראה מתי יפתחו את הדרך לחברון מעברו השני של הכביש.

תרקומיא

מכיוון שהרבה זמן לא "נהננו" ממחסום תרקומיא החלטנו לנסוע בכביש 35 ולעבור דרכו. אכן, אנשי המחסום, בניהולו של ציון, ממשיכים להיות  לא סימפטים לכל מי  שאיננו יהודי ולחברות מחסום ווטש.

מ., נהגנו וחברנו, הכין אותנו לאפשרות של חיפוש עם כלב, שיקוף וכיו"ב "הנאות".

מ. הוא לא מוטקה מהפלמ"ח או מהסיירת, ואפילו לא מיקי מקרית  גת, אז הוא חווה על בשרו הרבה פעמים התנהלויות גזעניות. וכך גם הפעם.

השומרים לא הסתפקו בשאלות מיותרות כמו מאיפה באתם וכו', או בבדיקת תעודות הזהות. הניצבת בשער החלה בסדרת טלפונים ל"אח הגדול" (ציטוט:"הגיעו עוכרות ישראל"), ואז הוזמנו אחר כבוד לרחבה המיועדת לבדיקות נוספות. למה? ככה.

"האם מתנחלים שעוברים פה גם מתבקשים להיבדק?" אנחנו שואלות. "אני הכי קטן פה בשרשרת, אני רק ממלא פקודות, לא יודע, תשאלו את הממונים עלי".

"ציון?" אנחנו שואלות. "כן," אני רואה שאתן יודעות.

"הבנו, ציון החליט לתת לנו יחס שנותן לכל מי שאיננו יהודי, גם אם הוא אזרח ישראלי נאמן ושומר חוק.

הצטרפנו למסלול שמ. נתבקש לעבור בו. אנחנו כמוהו. אז קודם כל הוציאו את כל תכולת הרכב, חפצים שנהג לוקח איתו תמיד.

והיום היו גם ירקות שקנינו בדרך רחמנא לצלן. הלכנוכולנו עם הכבודה למכונת השיקוף.

גורמים עוינים שכמונו צריכים להיבדק שוב ושוב.

"תבדוק גם את האבטיח" אומר בשיא הרצינות אחד מבחורינו ה"טובים" לחברו.

"אבטיח?" אני שואלת. "במה חטא האבטיח?" מסתכלים עלינו "החרוצים" ושותקים. היום הצדיקואת משכורתם, אין ספק.

כל הירקות הצטלמו וקיבלו אישור לעבור. בינתיים, הבחור עם הכלב סורק את הרכב הלוך ושוב.

הכלב נראה כרוצה לעזוב מיד, הוא יותר חכם מכלב השמירה האנושי. מהר מאד הבין שפה לא יקבל שום צ'ופר היום. אבל הבחור מבקש ממנו עוד רחרוח ועוד אחד. לבסוף נאלץ להסכים עם הכלב. הלכו שניהם.

אני בטוחה שהכלבן שמע מצוין את דעתי עליו, אבל לא הפנה מבטו אלי.

נגמרו הבדיקות, רגע, עוד משהו בתעודה של הרכב. מ. כבר מתרגז, הוא מתחיל להגיד את דעתו עליהם ועל מעשיהם, אנחנו יודעות שאם תהיה התפרצות הוא "ישלם" את המחיר, אחרי הכל מי הוא בסך הכל.

אז הרגענו את שני הצדדים. "תגיד את האמת", אנחנו שואלות את "הבורג הקטן" שבמערכת – כך העיד על עצמו ממלא הפקודות הזה קודם – "אם אנחנו היינו עוברות פה ברכבנו עם משפחותינו, נכון שלא הייתם נותנים לנו את הטיפול הזה?" שותק "הבורג הקטן", מוריד ראשו ומחייך.

שתיקה כהודאה. ברור שלא.

תודה, ציון. שוב נתת לנו הזדמנות לחוות מעט מזער את מה שחווה על  בשרו כל מי שמסומן אצלכם כ….מה שהחלטתם.