במהלכן של הרבה שנים הייתי הרבה פעמים בעיר העתיקה ומעולם לא ראיתי כמות כזאת של חמושים.

כל כמה מטרים נתקלים בהם מפטרלים או ניצבים בקרני הרחובות, בסמטאות ובעמדות מגודרות.

זה הזמן הכי גרוע בשבילנו, אמר פלסטיני שישב עמי על מדרגות שלפני שער שכם.

• תבואי בערב אם את רוצה באמת לראות מה הם עושים לנו פה

למרות שלא היה זה ערב והמציאות הייתה רק מעט ממה שספרו האנשים, היה בכך די  להעביר את התחושה שאכן זה הזמן הכי גרוע בשבילם.

מה שיש שם זה עיכובים תכופים, בדיקות אין סופיות, חיפושים בתיקים ובכיסים, מישוש לאורכו של גוף ומפעם לפעם העברת הקורבן למעצר

אפס קצהו של מה שעובר על בחורים פלסטינים עלה גם בגורלי כשתייר מירדן שהתלונן באוזני שהם, השוטרים, לא נותנים לו להיכנס לאל-אקצה (לא הבנתי למה, מה גם שהאיש מיהר לעזוב את המקום), אבל זה שלא נתן לו לעבור (שוטר מג”ב) כעס על האמפטיה שגיליתי כלפי התייר ועיכב אותי. לקח את תעודת הזיהוי שלי, בדק אותה במסוף המחשב שבידיו, דחף את ידיו לעומק התיק האישי שלי, הפך ובילגן כל שהיה שם ורק אחרי שיחה טלפונית לאי-שם שבה שאל מה לעשות עם האישה הזאת שוחררתי. לפחות נחסך ממני החיפוש הגופני שהעבירו את האחרים שעוכבו.

לכל שוטרת ושוטר מגב רובה ארוך על הכתף, אקדח טייזר בנרתיק על המותניים, אלה בתיק הגב, אזיקים תלויים על החגורה, קסדה מוצמדת לחזה, בירכיות בשתי הרגליים שיהיה נוח לכרוע ולנטרל מישהו שמולם ועל הכל ועל הגוף – אפוד כרמי.

נכנסתי לסמטאות שבסופן שער שמוביל לרחבת אל-אקצה ובכל פתח שכזה שמעתי שאסור לי להיכנס, שיהודים רק בשער המוגרבים, שפה רק למוסלמים נותנים לעבור.

בתשובה לשאלה למה יש הפרדה על בסיס דת, שמעתי ש”בשער המוגרבים נערכת ספירת הנכנסים, ככה שאם יתחילו בפנים (ברחבת אל-אקצה) מהומות או הפרות סדר, המשטרה תדע כמה אנשים יש שם וכמה צריך לחלץ, אנשים כמוך”.