בית לחם והסביבה, 2.12.04, אחה”צ משקיפות: אווה פ. נורית ס.(מדווחת). המשמרת התקיימה בין 15:00 – 17:00 רחוב חברון: עצרנו ביציאה מירושלים מכיוון שראינו שתי שוטרות מג”ב עוצרות מונית פלסטינית ומעכבות את נוסעיה. לאחר שעצרנו נעצרה מונית נוספת שהיו בה עשרה גברים ואישה אחת, גם הם עוכבו – המוניות נשלחו לדרכן. זמן קצר לאחר מכן הופיע ג’יפ של מג”ב ובו קצין ושני שוטרים. תעודות הזהות של הפלסטינים נלקח ונבדקו ואלו שלא היה בידיהם רישיון שהייה בירושלים עוכבו. כל המעוכבים, פרט לאישה אחת, נראו צעירים ששהו בירושלים למטרת פרנסה. ניסינו לבקש את שחרור האישה שנראתה מאוד אומללה. היו לה הרבה שקיות פלסטיק עם בגדים והיא נראתה עייפה ונפחדת. החיילים היו עוינים והתלוננו על כך שאנחנו לא דואגות להם, רק לפלסטינים. אמרתי להם שלא הם שעוכבו אחר יום עבודה מיגע ולא הם שנאלצים לעמוד פה בקור, אבל, אם יש להם בעיה אולי נוכל לעזור גם להם. אחד החיילים הצביע על השני ואמר שהוא חייל בודד – ללא משפחה. שאלתי את החייל הבודד אולי הוא רוצה שאזמין אותו לארוחת ערב בביתי והוא ענה שאינו רוצה כל קשר עימי. שוטרות המג”ב היו במיוחד עוינות והתלוננו שאנחנו מפריעות לעבודתן כאשר אנחנו שואלות על מצב המעוכבים. הקצין הסביר שהם יהיו מעוכבים עד אשר הטפסים, עליהם הם צריכים לחתום, יגיעו, לאחר מכן הם ימלאו את הטפסים, עם כל הפרטים, ויחתמו עליהם. ידוע לי כי טפסים אלה מצהירים שאם הם יתפסו שוב בתוך ישראל יוטל עליהם קנס גבוה או מאסר. נאמר לנו שתהליך מילוי הטפסים ייקח כשעה ולכן עזבנו באמרינו כי נחזור בעוד שעה. אל חדר: המחסום היה עמוס מאוד אך ללא חיילים. קשה לטפס על גבעת החול החדשה שנערמה. השוק התפשט ומילא את מה שפעם היה הכביש המוביל למקום. בית ג’אללה: התנועה זרמה. מחסום 300, בית לחם: המקום מאוד מסודר עם כביש חדש. מפקד המחסום, נעים וידידותי, התקרב אלינו ועם ההצגה הרגילה, היה מוכן לשיחה ארוכה. הייתה שם שיירה ארוכה של מכוניות שלא נבדקו בזמן שהוא דיבר אלינו – לכן עזבנו. הוא היה להוט לומר לנו שהוא מנסה מאוד להיות הוגן לאנשים – לאלו שעובדים בירושלים וגרים בבית לחם.רחוב חברון: חזרנו כשעה וחצי לאחר שעזבנו וראינו כי המעוכבים עדיין היו שם. חלק האנשים שראינו לפני כן וחלק חדשים. האישה עדיין הייתה שם. היא נראתה קפואה אבל לא כל כך נפחדת. המעוכבים מילאו את הטפסים בעזרת שוטרות המג”ב שהמשיכו להיות עוינות כלפינו. עזבנו בהרגשה שלא נוכל לעשות דבר ובתחושה של עצב כבד שזוהי המדינה בה אנו חיות – אנשים נענשים על ניסיונם להתפרנס.