כביש 60
כשמתקרבים למעבר מיתר רואים מצד צפון-מערב את חומת ההפרדה האימתנית, שאולי תהיה גבול בעתיד.  באזור הזה החומה תואמת פחות או יותר לקו הירוק, למעט מעקפים ברורים מסביב להתנחלויות אשכולות וסנסנה (במטרה לכלול אותן בתוך שטח ישראל). מצד צפון-מזרח למעבר, כבר אין חומה אלא רק גדר משופרת. הגדר כאן נבנתה בשנה האחרונה אחרי הפיגועים, שחלקם יצאו מהפרצות הגלויות בגדר הקודמת.

לאורך כל הכביש עד חברון, כל הכניסות אל הכפרים והעיירות חסומים בערימות עפר, סלעים או זרועות ברזל, למעט הכניסות לכרמה ולדיר-רזח ממזרח לכביש ומצפון לסמוע. להמחשה: תושב הכפר סימיה, שחסום מכל עבריו, שרוצה להגיע לעיירה סמוע הקרובה, נאלץ לנסוע צפונה לכרמה ושם לרדת מהכביש ולהדרים אל סמוע. סיבוב של יותר משעה. לאורך הכביש קל להבחין בערימות עפר חדשות (לפי צבע האדמה): השופל הצבאי עובד ללא הפסקה. בצומת קליקליס ראינו אנשים חוצים עם עגלות של סופרמרקט ושקיות מצרכים ביד. בצומת הכבשים ראינו מגרש מלא במכוניות בצד של יטא וגם בצד השני של חברון. מצפון לצומת הכבשים ראינו את השופל בפעולה תחת השגחה של ג‘יפ צבאי. עצרנו במרחק מה כדי לצלם, אבל החיילים בג‘יפ כנראה הבחינו בנו ונסעו לכיווננו. עזבנו מהר.  
באופן כללי מתנהלים משחקי חתול-עכבר בין התושבים הפלסטינים לצבא: הראשונים פותחים את חסימות הסלעים  והעפר היכן שאפשר, והאחרונים מחדשים אותם בהתמדה סיזיפית. אכן השקעת משאבים מבורכת! כך הצליח מ’ להיכנס אתמול עם הג‘יפ ולהביא מצרכים, מכספי תרומות לאבו-סאפי, שגורש ממקומו במסאפר יטא.

חברון: האזור הישראלי H2 
זהו ביקור ראשון מאז תחילת המלחמה. בחודש הראשון של המלחמה (אוקטובר) האזור הפלסטיני שבין השכונות היהודיות היה בעוצר. נכנסנו מדרום, דרך אזור התעשייה של קריית ארבע. להפתעתנו לא היו עיכובים אולי יש לי מראה של מתנחלת. השער מחודש.
היציאה מקריית ארבע לאזור שבין השכונות היהודיות מכה בתדהמה. המקום נראה כאזור כבוש תחת משטר צבאי. העיר סגורה: כל החנויות, המוסכים והבתים בציר ציון סגורים ומסוגרים ואין נפש חיה. בעלייה לבית המריבה ראינו מספר נשים שחצו במהירות מצד אחד של חברון הפלסטינית לצד השני. אין אנשים ברחובות ולא על גגות הבתים או לידם. לאזור של מערת המכפלה אי אפשר להיכנס. נסענו מסביב ליד בתי הספר לבנות ולבנים (ריקים. אולי בגלל חופשה במערכת החינוך של הרשות הפלסטינית). עצרנו לרגע כדי להבין אם בית החירות שנרכש לאחרונה כבר מאוכלס. מייד צץ מאחרינו רכב צבאי ולא אפשר למכוניתנו לעצור. כל המחסומים ריקים, אין איש מלבד המון חיילים. בתל רומיידה הכל סגור. המכולת סגורה. בסוף העלייה פנינו לכיוון המכולת, אבל מייד עצרו אותנו חיילים ולא הסכימו שנמשיך. כשירדנו,  עבה אחרינו מכונית מתנחלים.
רצינו לפגוש ידידים פלסטינים  אבל על פגישה אין בכלל מה לדבר, במיוחד כשאי אפשר לעצור והכל סגור ומסוגר. גם בטלפון לא רצו לשוחח איתנו.
האמת, פחדנו. עכשיו אין עוצר, אבל כנראה שמשטר הפחד הופנם.

שכונת ג‘אליס מול גבעת גל
בדרך ליציאה מאזור התעשייה של קריית ארבע, עוברים בשכונת ג‘אליס הפלסטינית, בקרבתה הוקמה לפני כ-20 שנים גבעת גל. בתחילה היה זה מאחז פראי, וברבות הזמן הוא הפך לשכונה של קריית ארבע, למרות שאין רציפות בשטח. הדרך המובילה לשכונת גל עוברת בשטח פרטי של משפחת תמימי והשכונה נבנתה כנראה בחלקה על קרקע פרטית פלסטינית. אז מה? כלום!  אנחנו היינו כאן לפני שנים רבות, כשהשכונה רק הוקמה. היום יש בה מעל 50 בתים ומבני ציבור.
נכנסנו לדבר עם משפחת תמימי, ביתם הוא הראשון בשורת הבתים מול שכונת גל, קרוב לבסיס הצבאי שעל הגבעה ממול. התקבלנו במאור פנים על ידי נורה ובתה ריהאן, שהיא מורה לצרכים מיוחדים בבית ספר בחברון.  בבית המטופח גרים כ-70 אנשי המשפחה המורחבת. באוקטובר היה גם כאן עוצר. לא נתנו להם אפילו שעתיים כל יומיים להצטיידות, כמו בתוך חברון. הם נשארו בלי מים, שמתנחלי גבעת גל גנבו. הילדים היו רעבים. הם התגנבו דרך בתי השכנים לשכונה הפלסטינית, על מנת להצטייד ולשרוד. השאירו רק משמרות לשמירה על הבית. יום אחד הם אפילו עזרו למתנחלי גבעת גל (כנראה רק נשים וילדים) שנשארו בלי אוכל ומים, ושלחו ילד לבקש עזרה.
מאז יש איומים קבועים מצד תושבי שכונת גל, שעכשיו באים לבושים במדי צבא, לפעמים רעולי פנים. הם באים בערך כל שעתיים, דופקים בדלתות, מאיימים במפורש בנקמה על הטבח של החמאס  בעזה. כאן הקול של ריהאן קצת נשבר. בשעת ביקורנו ראינו חייל אחד מסייר סביב הבית. אבל לא התקרב יותר מדי. אולי ראה את הרכב שלנו.
באמצע נובמבר באו מתנחלי שכונת גל עם דחפורים וכיסו באספלט את הדרך שעוברת בתוך השטח שלהם מתחת לבית. היא התקשרה למשטרה. באו. לא עשו כלום. ייעצו להגיש תלונה. במשטרה הם חיכו שבע שעות. בסוף אישרו שבעלות השטח היא של משפחת תמימי אבל הודיעו שביטחון ישראל קודם לכל (איך קשור?). בסוף עצרו את כיסוי האספלט על הדרך.
מאז — כל יום המתנחלים מציקים בקביעות.

בעיית פינוי  הזבל
מאז תחילת המלחמה הצבא העביר את מיכל הזבל, שקודם היה מרוחק יותר על הדרך המובילה לגבעת גל, ממש מול הבית שלהם. המשאית לפינוי זבל של עיריית חברון הפלסטינית לא מורשית להיכנס לאזור. המשאית שמפנה זבל מגבעת גל, חס ושלום שתערבב זבל יהודי כשר עם זבל פלסטיני טמא. הרכבים שלהם חונים רחוק, בצד של חברון הפלסטינית. תוצאה: זבל עולה על גדותיו. הם לא מצליחים לפנותו באופן ידני למיכלים מרוחקים בשכונה. ריהאן ניסתה לשרוף את הזבל  אבל מייד הופיעו חיילים שאסרו עליה להדליק אש, בהוראת תושבי גבעת גל. ריהאן ביקשה שננסה לבקש עזרה מהמת“ק. ננסה השבוע.

עיבוד המטעים של משפחת תמימי
ריהאן הסבירה שכל השטח שבין ביתם לכביש 60 זרוע מטעי זיתים, אגוזים, שזיפים וגפנים.  השנה לא איפשרו להם למסוק. לא מאפשרים לטפל בעצים. הכל הלך.
בחצר הבית מלפניו היא בנתה גן קטן של מתקני שעשועים. אבל  מתנחלי גבעת גל יזמו את עצירת העבודה. ראינו נדנדה לשניים, שכל שדרוש על מנת להשמישה הוא תושבת בטון אליה תחובר. לא מאפשרים. ברגע שמנסים להוסיף משהו, מייד צץ מתנחל במדים ומצווה להפסיק. למה? מישהו יכול להסביר? כולה מתקני שעשועים לילדים!