פורים, אין מעבר לישראל

היה זה יום אביב נהדר, מלבד סימונו בלוח השנה ככזה, הרי שגם פרפרי נימפית החורשף בחרו בימים אלה לצאת לנדידה המונית מחצי האי ערב בואכה ארצנו לכיוון דרום מזרח אירופה. פורים או לא פורים, סגר או לא סגר, השמים פתוחים עבורם וגם בגובה נמוך שבין גדרות התיל.

15:15 מחסום טורה –שקד

מחסום מנומנם ולאו דווקא בשל שעת הצהריים. מעט המכוניות העוברות דרכו מסיעות משפחות על ילדיהן ממרחב הגדה למרחב התפר. אחת המכוניות שעברה היתה נהוגה  בידי נהגת עטופה בכיסוי ראש  מסורתי. חייל  משטרה צבאית בא לכיווננו כשנשקו דרוך ושאל לזהותנו. לא שמע עדיין על נשות המחסומים אך איחל לנו פורים שמח.

נסענו לכיוון מחסום יעבד דותן. בדרך חלפנו על פני מגדלי השמירה, הפילבוקסים המתבלטים באפרוריותם מעל השטח הירוק כל כך של עמק דותן. לרגע נדמה היה שהתחפשו לצריחים של נסיכות ומלכים מימים אחרים. עצרנו אצל פטמה, בעלת המכולת הקטנה והציורית על הכביש של אומריחה. גם בחזית חנותה הכל פורח, וצד השולחן שעליו מוצעות למכירה נקניקיות בלחמניות. בסתיו טמנה בצלים של כלניות הפורחות כעת בשפע צבעוני. מביתה משתלשלות יריעות בד אדומות ולבנות לציון אירוסי בתה. ישבנו איתה על כוס קהוה ושוקולד קינדר שנטע קנתה. הכל היה הרי יכול להיות אחרת חשבתי…

16:05 מחסום יעבד דותן

אינו מאויש. דגלי גדוד נצח יהודה מתנופפים ברוח המערבית. המכוניות הפלסטיניות חוצות בניחותא. פה ושם בשולי הכביש עומד ג’יפ צבאי התואם לצריחי הפילבוקסים שמעל.

16:15 מחסום ברטעה –ריחן, החנייה בשטח C.

מגרש החניה מלא במכוניות, לעומת המגרשים המרוחקים על המדרונות. בדרכה החוצה ממגרש החנייה, עצרה לידנו מכונית ומתוכה נשלחה תמיהה על מעשנו ביום ה”עיד” החג שלנו יחד עם נשיקה שהופרחה לעברנו. ילד קטן מוכר קפה מתרמוס. זכינו לכוס קפה נוספת. נהגי מונות מכריזים על כתובת נסיעתן – ג’נין, נבלוס. אחד הפועלים מסביר לנו שבימי חג הפורים יש סגר ומותר לצאת רק למרחב התפר. אזור התעשייה ש.ח.ק  בטל מעבודה. המחסום נפתח לרגל החג רק בשעה 7:00 בבוקר. הסתובבנו מעט בין הפועלים. יש בי מעט מבוכה. כיצד הם רואים אותנו? נציגות השלטון? דודות מזדקנות שבאות להביע סוג של הזדהות מבלי יכולת אמיתית לעזור בפתרון כלשהו (להוציא כמובן הקלות במעבר פועלים).

במעבר למרחב התפר, עצר אותנו אחד המאבטחים והתעקש לשוחח עימנו מעבר למילים הבודדות הנזרקות בדרך כלל.

מגרשי החנייה העליונים היו ריקים כמעט לחלוטין. המוניות הצהובות פורקות שם פועלים בשעה זו, עשו את דרכן כנראה למקום אחר.

כאשר עזבנו, גם נימפיות החרשף  כבר עזבו, אולי חפשו מקום ללינת לילה לפני חציית הים התיכון לכיוון קפריסין ותורכיה. בכל זאת יש משהו נצחי יותר מהכיבוש.