05:00 מחסום אייל – ירדנו מהאוטובוס לתוך ההמולה הרגילה, אוטובוסים ומכוניות ומאות אנשים מנסים לפלס להם דרך, והאורחים היו בהלם. הגענו לגדר וראינו את התור הצפוף והאין סופי בצד של קלקיליה מתקדם לאטו עד הקרוסלות, את המעבר הלחוץ בקרוסלות, ליווינו את הפועלים הדחוסים לאורך הגדר עד המעבר הפנימי שגם הוא מופרד ע”י קרוסלות. מרוב לחץ נתקע מישהו בקרוסלה. הלחץ התגבר ואחרי כמה צעקות נפתח מעבר צדדי, ללא קרוסלות. היה די זמן לצילומים עד שהגיעו אנשי הביטחון וביקשו בנימוס שניסוג עד מאחורי הקו של קירות המתקן. חזרנו לאורך מסלול היציאה בו המעבר היה דליל בהרבה מן הצפיפות בצד השני. אשה דוברת עברית מצוינת, עובדת כבר 30 שנה אצל משפחה ברעננה, קראה לי כדי להדגיש את העיכובים במתקן הגורמים לעומס הכבד בכניסה אליו.

05:30 פגישה (מתוכננת) על יד הקיוסק הסגור (רמדאן) עם נ. מג’יוס שריתק את האורחים לשעה ארוכה, ותורגם ע”י אחד משני מובילי הקבוצה. לאחר מכן לקח אותם הצידה להכיר אב עם בנו הקטן בדרך לבית חולים בארץ. האורחים לא הבינו למה חולים וביניהם ילדים צריכים להידחק עם כל העובדים ושלא פותחים להם מעבר ישיר.

ניגש אלי פועל פלסטיני וסיפר שהוא, וגם רבים כמותו הממשיכים להסתובב באזור מובטלים. לחלקם יש אישורי מעבר לעבודה ולאחרים לצורך חיפוש עבודה, אבל אינם מוצאים מי שיעסיק אותם. מאז תחילת הרמדאן, כ-10 ימים, עבד רק יום אחד. הוא והאחרים מגיעים כל בוקר, מצפים שמישהו יזדקק להם (הוא צבע), ואחרי כמה שעות, מתייאשים וחוזרים לבתיהם. הוא סיפר על האפשרות לקנות אישור ממעביד ב-2000 או 2600 שקל, או שמעביד מוריד מראש 100 ש”ח מהשכר היומי בגובה 300 ש”ח. תרגמתי את דבריו.

6:20 – המשכנו למחסום צופים כדי לקצר את הדרך לחבלה ולתת חווייה של מעבר במחסום. המעבר היה חלק, כרגיל, הסברתי על השטחים הגדולים שנגזלו מתושבי קלקיליה וג’יוס עבור ההתנחלות הקטנה הזאת ועל מובלעת קלקיליה שהייתה שנים ארוכות במצור. במחסום אליהו עצרו אותנו ארוכות, תחקרו, ניסו להבין מאין באנו ולאן אנו נוסעים, העמידו אותנו בצד לבדיקת דרכונים, למעלה מ-15 כלי רכב עם לוחיות ישראליות (ונהגים או נהגות פלסטיניים ישראלים) חיכו לבדיקה בסככה. בסוף ויתרו על ירידת כל הנוסעים מהאוטובוס. שני אנשי ביטחון עלו לאוטובוס לבדוק את הדרכונים של כולם, ורק את הנהג טרטרו, כי הוא ערבי, כך הסביר.

6:40 – אחרי עצירה קצרה לקפה בתחנת הדלק, נסענו לתצפית על מרחב התפר, עם הסברים על גדר ההפרדה שהוזזה, וראינו את השער הגדול שלא נפתח (כמעט) אף פעם. אחרי סיבוב קצר באלפי מנשה, כדי להדגיש את רווחת התושבים שאינם “מרגישים” שהם על אדמה פלסטינית, עצרנו בערב א-רמאדין. סיפרתי על ההריסות, ועל בית הספר.

7:20 – חבלה. נסענו כמעט עד טייבה כדי שהאוטובוס הגדול יוכל לעשות סיבוב פרסה ולהגיע לחבלה בלי לעבור קו לבן רציף. השער הגדול היה פתוח לרווחה, עברו מדי פעם מכונית או משאית ריקה. מניחה שמי שרצה לעבור עשה זאת מוקדם יותר. וגם רמדאן.

חזרנו בפקקים כל הדרך לתל אביב.