במחסום מיתר נותרו כמה אנשים בודדים, אולי בני משפחה של אסירים. כביש 60 שקט מאוד חוץ מכמה משאיות מהצד הישראלי, בעיקר מובילי חומרי בניין. באל פוואר תחנת הדלק החדשה עוד לא נפתחה, ויש עדיין עמדה צבאית ליד הבריכה וחייל אחד משועמם.

בקרנו אצל ידידנו הוותיק עתא ג’עבר ומשפחתו, למודי התנכלויות מהמנהל האזרחי וגם ממתנחלי המקום.  לפני כחודשיים המנהל הרס את כל חלקת הגידולים שלו: שקדים, זיתים, מלפפונים, פרות ועוד: עבודה של 20 שנה שירדה לתהוםץ גם היום המקום נטול גידולים, רק כמה ענפים יבשים מעידים על מה שהיה.  סימני הקשיים נראים בבירור  על בפניו של האיש.

מצד יותר חיובי הבן רג’עה בוגר קורס טכנאי מכונות וגם מתפרנס מעבודתו ותומך בהוריו.  הבת הצעירה נרשמה ללימודים באוניברסיטה ביום הביקור שלנו. אבל המשפחה חייה כל הזמן מפחד של הריסות חדשות בשל תירוץ זה או אחר.

בדרך חזרה הכביש והסביבה היו שוממים, בלי תנועת רכבים או אדם, וגם מחסום מיתר היה שומם – בלי תנועת אדם או רכב.