בוקר מלא חיוכים ובוהנים למעלה

קודם כל החדשות הטובות: מחסום הולכי הרגל החדש בקלנדיה נפתח ב-20.2.19 — והעוברים בו מבסוטים.

במשך כל המשמרת אנשים עברו על פנינו עם חיוכים על פניהם ובוהנים מופנים למעלה. עוד לפני שהגענו למחסום החדש, כאשר עברנו על פני הזרם המלא ומהיר של אנשים שסיימו את הבידוק ויצאו מן המחסום, הם הביעו בפנינו את שביעות רצונם מן הסידורים החדשים וגם את תקוותם שהמצב יימשך. אז עברנו במעבר (מן מנהרה) החדש בין שני צדדי המחסום להולי רגל (אין כניסה למחסום הישן מהצד הדרומי) והמשכנו ימינה על הכביש החדש עד המחסום החדש.

התחנה הראשונה שלנו היתה ביקור אצל מוכר הביגלה. לצערינו מצבו הורע (כך גם מצבו של מבשל ומוכר הפלאפל ושאר מרכולתו). עכשיו הם עומדים בשטח פתוח (מעבר לכביש מול המחסום) ופגיעים מאוד לקור ולרוח החזקה שנושבת בקלנדיה (שלא לדבר על הגשם שיורד בחורף). האיש הנחמד הזה אמנם פילוסופי בנוגע למצבו, אבל הלב נחמץ שמכל האנשים שמרוויחים מן המצב החדש, דווקא הוא סובל ממנו.

אחר כך עלינו את המדרגות הרחבות ל”סככה” החדשה  של המחסום, מין רחבה מקורה אבל פתוחה להשפעת מזג האויר, ושם עמדנו מהשעה 5:25 עד 6:30 בעצם ללא מעש מלבד להחזיר את הברכות של האנשים הרבים ששיתפו אותנו בהרגשה הטובה שלהם והפגינו בפנינו סימנים של “כל הכבוד”, כאילו אנו יכולות לקחת אל כל הקרדיט על המצב החדש. איש אחד ביקש את המספר של סילביה ונתנו לו את הכרטיס הקטן שהדפסנו עם כל המידע. מלבד זה, סתם עמדנו וחייכנו גם אנו. אמנם, כאב לי הלב שדווקא ביום הזה ורג’ניה, בת זוגי בקלנדיה במשך רוב העשור האחרון, נמצאת בחו”ל (בעניני עבודה) ולא יכלה לחלק את החוויה הזאת אתי.

תאור קצר: בנוסף למדרגות הדמוי-הרודיניות שעולות למחסום, יש רמפה עבור אנשים בכיסא גלגלים או שבאים עם עגלות ילדים  (אישה מבוגרת אחת גם העדיפה את המסלול הזה). בצד ימין של הרחבה ראינו שלט שכתוב עליו “שרותים” אבל לא מצאנו אותם (ובוודאי לא באזור של השלט). יותר פנימה רחבה, יש שלושה מעברים בנויים בצורת “סלאלום” (שמשמשים את התפקיד של ה”מכלאות” במחסום הישן אבל, תודה לאל, בלי סורגים אלא עם קירות שנראות כאילו מפלסטיק ואפילו יש עליהם קישוט). מעל הכניסה לכל אחד מן הסלאלומים האלה, יש שלט בערבית. הנחנו שהוא מדריך את הנכנסים לבחור כניסה אחת מעל האחרים שמותאם לתנאים שונים בפנים. אבל כיוון שלא יכולנו לקרוא אותם בעצמנו, ולא רצינו לעקב אנשים כדי לתרגם, את פיענוח השלטים נדחה לפעם אחרת. כן עצרנו אחד ממיועדנו שעבר קבוע בשער ההומניטרי במחסום הישן ושאלנו אותו אם יש גם כאן שער כזה בפנים. אבל כיוון שהוא לא היה זקוק לשער מיוחד בסידור החדש הזה, הוא לא ידע. נצטרך לחקור גם על הנושא הזה העתיד.

הרשנו לעצמנו ביקור קצר במחסום הישן, כדי להראות אותו לאורח שלנו. מטעמים “סנטימנטליים”, גם צילמנו אותו ריק וחשוך. ומה נגיד? מאוד נעים לראות מחסום סגור.

אחרי שעת עמידה בקור ורוח, נכנסנו גם אנו לסלאלום האמצעי וזגזגנו עד שהגענו לקרוסלה בכניסה לעולם הבידוק. עלינו להודות שלבנו נחמץ במראה הזה של קרוסלה. אבל מה לעשות? כנראה אין כיבוש בלי קרוסלות. כבר חיכו לפניה שלושה אנשים היא נפתחה כמעט מיד. נכנסנו לאולם של חמש תחנות בידוק שמאוד דומה לאולמות בדיקת דרכונים בשדות תעופה גדולים בחו”ל.  כאשר עמדנו לגשת לתחנה הכי קרובה לנו, החיילים בפנים סימנו לנו ללכת הלאה, בכיוון ימין, עד שהגענו לתחנה האחרונה באולם. הבנו שכוונו אותנו לשם כי אין לנו כרטיסים ביומטרים שעובדים עם הטכנלוגיה החדשה וחבל היה לעכב את מחזיקי הכרטיסים האלה בגללנו. בתחנה שלנו קודם שמנו את התיקים במוכנת שיקוף, עברנו דרך מגנומטר, אז דרך קרוסלה שניה מספר, ומשם להראות את המסמכים שלנו לחיילים בבודקה (שגם היו במצב רוח טוב). כאשר עמדנו מולם, אפשר היה למנוע את התקדמותנו החוצה אילו התגלתה איזושהי בעיה, אבל לא בצורת קרוסלה נעולה. כשסיימנו את בדיקת המסמכים, יצאנו החוצה דרך אותו פרוזדור אשר שהוביל החוצה מן המחסום הישן. הפרוצידורה כולה, מרגע הכניסה לסלסום, לקח לכל היותר 5 דקות ובטח פחות לאלה המצוידים בכרטיס מגנטי — ולכן שפע החיוכים. צריך לומר “ישר כוח” לכל מי שהיה מעורב, בתוך המערכת ומחוצה לה, בהשיג הזה. זה כולל את העיתונאים שצלמו כתבות על המצב המחפיר במחסומים כמו קלנדיה ובית לחם (וכאן יש לציין את יורם כהן ואוהד חמו מהשנים האחרונות), וגם, אם מותר לציין, את חברות מחסום ווטש שכתבו דוחות במשך 18 שנים על מה שמתרחש במחסומים האלה והרבה אחרים ונגד רצונם, יש להוסיף, שימשו במידה לא קטנה את העיניים והאוזניים של צה”ל, המנהל האזרחי והמשטרה בעניין המחסומים. 

לבסוף, סיימנו את המשמרת במצב רוח מרומם. רק בדרך הביתה עלתה לנו המחשבה על ההקבלה בין המחסום החדש הזה והמצב שמיכאל ספרד מתאר בספרו “החומה והשער.” ספרד מספר על פער שלפעמים קיים בין מה שעורך דין ולוחם זכויות אדם מבקש להשיג מבית המשפט והציפיות ובקשות של אלה שהוא מייצג. כדוגמה, הוא כותב על פניה לבג”צ לגבי גדר ההפרדה שמנע מפלסטינים להגיע לאדמותיהם כדי לעבד אותם. ספרד רצה לטעון נגד קיום הגדר כולה ולפחות להעביר את הקטע שהפריע למרשיו למסלול אחר. אולם החקלאים הפלסטינים היו יותר צנועים בשאיפותיהם ובקשו להסתפק בשער בנוי בתוך הגדר שדרכו יוכלו לעבור כדי להגיע לאדמותיהם.

המחסום החדש בקלנדיה, שכה משפר את חווית העוברים בו, משול ל”שער” שמקל על חייהם של הפלסטינים שמצליחים להשיג התרים. אבל החומה – הכיבוש – שמצריך את ההתרים, וכן כל הויה דולורוזה שכרוך במשטר ההתרים והשליטה של ישראל על חייהם של הפלסטינים ומליוני אנשים שחיים בצלו. אי אפשר לשכוח את זה אפילו בבוקר חגיגי זה.